ספר: המדינה הדו ערכית - ארנסט פרנקל
"החוק הוא חירות. מה שמעבר לחוק הוא עריצות" - ג'ון לוק
כשראשי מדינה או ארגון עושים לנו גזלייטינג, נוצרות שתי מציאויות מקבילות. אחת של חיים נורמליים ולצידה עולם דיסטופי שמשמש מצע נוח לרודנות.
מסע אל מחוזות הסדר והכאוס
איך יכולה חברה, עם מיליוני אזרחים, לפעול בצורה מסודרת ומאורגנת עם כלכלה שברובה חופשית, בעוד שבמקביל מתרחשים מעשי כפייה ואלימות קיצוניים שאין להם שום היגיון או בסיס חוקי?
במשך שנים, היסטוריונים ופילוסופים התקשו לפענח את הקוד הזה. הם נתקלו בתופעות שהיוו סתירה לכאורה: משטרים טוטליטריים שהצליחו לקיים כלכלות משגשגות וארגון חברתי מופתי, ובאותה נשימה לבצע פשעים נוראיים נגד האנושות, תוך התעלמות מוחלטת מהחוק. הפער הזה נראה בלתי אפשרי להסבר.
כדי להבין את המורכבות הזאת, נצטרך לצאת למסע מחשבתי חזרה בזמן, אל תקופה סוערת שבה עו"ד ומשפטן יהודי-גרמני בשם ארנסט פרנקל חי ופעל. פרנקל ראה את הסתירה הזו מתפתחת מול עיניו. בניסיון להבין אותה, הוא פיתח תיאוריה פורצת דרך שנתנה לנו "משקפיים" חדשות לראות את המציאות, בספרו "המדינה הדו-ערכית: תרומה לתאוריה של רודנות" (The Dual State: A Contribution to the Theory of Dictatorship).
התיאוריה של פרנקל יכולה לסייע לנו לפענח דפוסים דומים בעולמנו כיום, ולהבין כיצד סדר וכאוס יכולים לחיות זה לצד זה.
יעניין אותך לקרוא: ספר: רובים, חיידקים ופלדה - ג'ארד דיימונד
ארנסט פרנקל (1898–1975)
כדי להבין את תורת המדינה הדואלית, עלינו להכיר קודם את האדם שפיתח אותה: ארנסט פרנקל. חייו של פרנקל, משפטן יהודי-גרמני, לא היו מנותקים ממחקריו. הם היוו את המעבדה האכזרית שבה נולדו רעיונותיו.
פרנקל נולד בעיר קלן שבגרמניה והתפתח להיות עורך דין מוביל, שפעל בתקופה הסוערת של רפובליקת ויימאר. הוא היה בעל תפיסה ליברלית, חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ולוחם למען זכויות עובדים. עם עליית הנאצים לשלטון, הוא לא היסס להשתמש במקצועו כדי לייצג יהודים ומתנגדי משטר שנרדפו על ידי השלטון החדש. עמדתו העקרונית והאומץ שהפגין סיכנו את חייו, אך העניקו לו נקודת מבט ייחודית: הוא צפה מקרוב כיצד המשטר בתחילת דרכו ששמר על מראית עין של סדר חוקי, החל להתנהג באלימות שרירותית כנגד אזרחיו. הוא ראה כיצד עמיתיו למקצוע, עורכי הדין, נדרשו לכופף את החוקים לטובת המשטר, וכיצד רשת בתי המשפט הקיימת שימשה רק ככלי שרת של הממשלה.
הניסיון המר שינה את חייו. בשנת 1938, משהבין את גודל הסכנה, נאלץ פרנקל לברוח מגרמניה הנאצית. הוא הצליח להבריח עמו כתבי יד שכתב בסתר, ניתוח מעמיק ומנומק של המנגנון החשאי של השלטון. כתבים אלו הפכו לבסיס ספרו פורץ הדרך, "המדינה הדו-ערכית". פרנקל לא היה רק תיאורטיקן; הוא היה עד ראייה שחייו ופועלו התמזגו לתוך תורתו. הוא לא ניתח את הדיקטטורה מבחוץ, אלא חווה אותה על בשרו. זו הסיבה שהתיאוריה שלו מרתקת כל כך, היא נולדה מתוך כאב, אך נועדה כדי להאיר לנו את הדרך.
תמצית "המדינה הדו-ערכית"
בספרו "המדינה הדו-ערכית", שהוברח מגרמניה הנאצית ב-1938, הציע ארנסט פרנקל מודל חדשני ומרתק לפיענוח שלטון רודני. בעוד שרבים תפסו את המשטר הנאצי ככאוס מוחלט, פרנקל טען להפך: הוא פועל על פי היגיון פנימי, כמעט כמו קוד מחשב מורכב. הוא הציג את המשטר לא כמקשה אחת, אלא כמערכת כפולה, שבה שתי "מדינות" פועלות זו לצד זו בסימביוזה מוזרה.
המערכת הראשונה היא המדינה הנורמטיבית, המוכרת לנו: מדינה שמנוהלת על פי חוקים, כללים ונהלים פורמליים. היא אחראית על ניהול הכלכלה, העסקים והחיים האזרחיים, ויוצרת מראית עין של סדר ויציבות. המערכת השנייה היא מדינת הזכות, ליבו הפועם של הדיכוי: מדינה שאינה כפופה לחוק, ופועלת באופן שרירותי, באמצעות כוח וטרור, כדי לחסל אויבים פוליטיים ולהשליט את האידאולוגיה של המפלגה השלטת.
שתי המדינות האלה לא מתנגשות, אלא משלימות זו את זו. הן מאפשרות למשטר להיתפס כלגיטימי ויציב בעיני רבים, ובמקביל לדכא כל התנגדות ביד ברזל. בפרקים הבאים, נצלול לעומק כל אחת מהמדינות האלה ונחשוף את התפקיד המדויק שלה במנגנון השליטה.
יעניין אותך לקרוא: ספר: הדרך לשעבוד - פרדריך האייק
המדינה הנורמטיבית
בכל מערכת, גם בזו הרודנית ביותר, חייב להיות מנוע שמאפשר לה להמשיך לנוע. המנוע הזה הוא המדינה הנורמטיבית, "מדינה רגילה" שכולנו מכירים. פועלת על פי חוקים כתובים, נהלים מוגדרים ומוסדות שקופים. תפקידה הוא לדאוג לכל אותן פעולות שגרתיות וחיוניות לקיומה של חברה: גביית מיסים, אכיפת חוזים עסקיים, הסדרת מסחר, רישום נכסים וניהול מערכת החינוך.
כמו עסק משפחתי. כדי שהוא יצליח, צריכים להיות כללים ברורים: מי אחראי על מה, איך מחלקים את הרווחים, ומה קורה במקרה של ויכוח. המדינה הנורמטיבית היא מערכת הכללים הזו בקנה מידה לאומי. היא מספקת את התשתית הבסיסית והאמינות הדרושה כדי שהכלכלה תמשיך להתנהל ושהאזרחים ירגישו ביטחון בחייהם היום-יומיים. היא נותנת תחושה של נורמליות, שגרה ויציבות, ומאפשרת לרוב האוכלוסייה להמשיך בחייהם מבלי לערער על הסדר הפוליטי הקיים. דווקא קיומה של מערכת הכללים הזו הוא שמאפשרת למשטר להיתפס כלגיטימי בעיני רוב הציבור, גם כאשר הוא מבצע פעולות נוראיות מחוץ למערכת.
מדינת הזכות (הפְרֶרוֹגָטִיבָה)
אם המדינה הנורמטיבית היא המנוע השקט, הרי שמדינת הזכות היא הפטיש הרועם ששובר כל מה שעומד בדרכו. זוהי הלב הפועם של הדיקטטורה, הפועל ללא כל חוק או הליך משפטי. כאן, אין מקום לדיני חוזים או זכויות אדם. יש רק רצונו הבלעדי של המנהיג. מדינת הזכות פועלת תחת חוק "הזכות" המכריע, המאפשר לה לבצע כל פעולה שנחשבת הכרחית לשמירת השלטון.
למשל אדם שמנהל עסק באופן חוקי ותקין, אך לפתע דלת משרדו נפרצת. בלי הסבר, ללא משפט, הוא נלקח למעצר כי נחשד ב"חוסר נאמנות למשטר". כל רכושו מוחרם, משפחתו מוטרדת וסיפורו נעלם. זהו לא כשל במערכת, אלא תפקודה התקין של מדינת הזכות. כוחות הביטחון והמשטרה החשאית, כמו הגסטאפו בגרמניה הנאצית, הם זרועותיה של מדינת הזכות. הם מפעילים טרור, אלימות ושליטה שרירותית כנגד כל מי שמוגדר כ"אויב העם", ללא כל צורך בהוכחה משפטית. זהו הצל שמאחורי האור: בעוד הכלכלה ממשיכה לפעול כרגיל, מתחת לפני השטח פועלת מכונת דיכוי משומנת ששומרת על המשטר ומשתיקה כל קול מתנגד.
יעניין אותך לקרוא: ספר: קיצור תולדות הזמן - סטיבן הוקינג
קיום שתי מערכות במקביל
התובנה המרכזית של פרנקל, והמפתח לפענוח הקוד הרודני, היא ששתי המערכות הללו – המדינה הנורמטיבית ומדינת הזכות – אינן פועלות במנותק או מתנגשות זו בזו. ההפך הוא הנכון: הן שלובות זו בזו ופועלות בהרמוניה משרתת-משטר. הן יוצרות יחד את המדינה הדו-ערכית, שהיא יותר מסך חלקיה.
זו מערכת מחשב מורכבת . החומרה (המדינה הנורמטיבית) מספקת את התשתית הפיזית והטכנית: כוח עיבוד, זיכרון ואחסון. היא מאפשרת למחשב לבצע פעולות בסיסיות כמו ניהול קבצים או הרצת תוכנות. אולם, התוכנה (מדינת הזכות) היא זו שמגדירה את הפקודות והמטרות הסופיות. היא יכולה להפעיל את החומרה באופן יעיל, אך גם להשתלט עליה ולבצע פעולות "לא מורשות" אם הדבר נדרש למטרותיה.
בדומה לכך, המדינה הנורמטיבית מספקת למשטר את התשתית הכלכלית והחברתית כדי שיוכל להתקיים ולשגשג. היא שומרת על הכלכלה פועלת, משכנעת את רוב הציבור שהחיים נורמליים ומסודרים, ונותנת למשטר מראית עין של לגיטימציה. במקביל, מדינת הזכות מבטיחה שכל הפעולות של המדינה הנורמטיבית ישרתו בסופו של דבר את המטרות הפוליטיות של המשטר. היא משתמשת בכוחה השרירותי כדי להסיר כל מכשול פוליטי או חברתי, תוך שהיא מאפשרת לחלקים הנורמטיביים של המערכת להמשיך לתפקד כרגיל. התלות ההדדית הזו היא שהופכת את המודל לכל כך עמיד ומסוכן, ומסבירה כיצד דיקטטורות יכולות לחיות עם הסתירה הפנימית הזו.
חוסר היציבות המובנה
על פני השטח, נראה שהמערכת הדו-ערכית היא מודל יציב, אך בבסיסה טמון סדק פנימי שיוצר חוסר יציבות מתמיד. הסדק הזה נובע מכך ששלטון החוק הוא לא עיקרון מוחלט, אלא חזית שניתן להסיר בכל רגע. בעוד שהמדינה הנורמטיבית מקפידה על כללים והליכים, מדינת הזכות יכולה לפעול מעליהם ללא כל התרעה. הדבר יוצר פרדוקס שערורייתי: המערכת דורשת מהאזרח לציית לחוקים, אך באותה נשימה מבהירה שהיא עצמה לא מחויבת אליהם כלל וכלל.
כאשר חוקי החוזים או דיני הקניין נעלמים לפתע מפני שיקול פוליטי, האמון של הציבור במערכת המשפטית נשחק. הציבור מתחיל להבין שחוקי המדינה הם לא כלי הגנה, אלא כלי שרת בידי השלטון, שניתן להפעיל או לנטרל לפי הצורך. התנהגות שרירותית זו מייצרת חוסר ודאות תמידי שמונע כל התנגדות. הציבור מבין שאין כל טעם להשקיע בשינוי פוליטי בדרכים "חוקיות" אם החוק יכול להתפוגג ברגע אחד. במקום להיאבק למען זכויות, האזרחים נמנעים מכל פעולה שעלולה להוביל אותם מחוץ למסגרת הנורמטיבית, למחוזות מדינת הזכות. בדרך זו, חוסר היציבות הופך לאסטרטגיה מניפולטיבית שמבטיחה את שרידותו של המשטר, באמצעות שליטה על ההתנהגות החברתית דרך הפחד. זוהי ההוכחה שאפילו כאוס יכול להיות כלי לשליטה.
יעניין אותך לקרוא: ספר: מדוע הליברליזם נכשל - פטריק דנין
כיצד עולה משטר כזה לשלטון?
עלייתו של משטר רודני אינה מתרחשת בדרך כלל בהפיכה צבאית פתאומית. לרוב, מדובר בתהליך הדרגתי, מחושב, של ערעור מוסדות מבפנים. הוא מתחיל לרוב דרך "הדלת הקדמית" הדמוקרטית, תוך ניצול ציני של כללי המשחק כדי לפרק אותם.
ראשית, מפלגה או מנהיג אוטוריטריים זוכים לתמיכה ציבורית רחבה, בעיקר בתקופות של משברים כלכליים, בטחוניים או פוליטיים. הם מציגים את עצמם כפתרון יחיד ויעיל לכאוס, ומבטיחים להחזיר את הסדר על כנו. המפלגה הנאצית, למשל, טיפסה במעלה השלטון ברפובליקת ויימאר על גלי ההתמרמרות הציבורית לאחר מלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי הגדול. היא השיגה כוח באמצעות בחירות דמוקרטיות, תוך שימוש ברטוריקה רדיקלית.
לאחר שהם עולים לשלטון, מתחיל השלב השני: ריקון המוסדות מתוכנם. במקום לבטל את המוסדות בבת אחת, המשטר הרודני מרוקן אותם בהדרגה מכוחם. באמצעות העברת חוקים שנראים לגיטימיים לכאורה, הוא מרכז סמכויות בידי המנהיג. בגרמניה, לדוגמה, חוק ההסמכה אפשר לממשלתו של היטלר לחוקק חוקים ללא צורך באישור הרייכסטאג, ובכך הפך את מוסדות הדמוקרטיה לחסרי משמעות. במקביל, המשטר משתלט על כוחות הביטחון ומערכת המשפט ומחדיר אליהם אנשי מפתח נאמנים לו, וכך מוודא שהם יפעלו בשירותו ולא יגנו על החוק.
בשלב זה, השליטה על אמצעי התקשורת הופכת להיות קריטית. המשטר הופך את התקשורת לכלי תעמולה, המציג את המציאות כפי שהיא משרתת אותו, ומשתיק קולות ביקורתיים. כך, באמצעות סדרה של צעדים שהחלו באופן חוקי לכאורה, משטר רודני מסוגל להשתלט על המדינה כולה ולהפוך אותה למדינה דו-ערכית.
טרור, תעמולה ופולחן אישיות
לאחר שמשטר דו-ערכי עולה לשלטון, עליו להנדס את התודעה הציבורית כדי לשמור על כוחו. הוא עושה זאת באמצעות שילוב עוצמתי של הפחדה, תעמולה וריכוז הכוח סביב דמות אחת.
הכלי הראשון הוא הטרור הפנימי. מדינת הזכות אינה פועלת רק לדיכוי מתנגדים, אלא גם להפצת אימה בקרב כלל האזרחים. הידיעה שכל אחד עלול להפוך למטרה של כוח שרירותי, גם ללא סיבה נראית לעין, מונעת מהציבור לפתח ביקורת או התנגדות. הטרור הופך לכוח המרכזי שמבטיח ציות שקט.
במקביל, המשטר יוצר "אויבים דמוניים", קבוצות או אנשים שמשמשים כשעיר לעזאזל לכל הבעיות בחברה. באמצעות תעמולה מתמשכת, אויבים אלו מואשמים בכישלונות הכלכליים, בפשעים ובאובדן הלאומי. כך, במקום שהציבור יבקר את השלטון, הוא מפנה את זעמו כלפי אותם "אויבים". היטלר, למשל, עשה שימוש נרחב ביהודים כ"אויבי העם" כדי ללכד את החברה הגרמנית סביב נרטיב של שנאה וגאולה.
כדי להשלים את התמונה, המשטר פועל לטשטש את הגבולות בין טוב לרע. הוא טוען שכל פעולה, גם אם היא אלימה או בלתי מוסרית, נעשית למען "טובת העם". מערכת הערכים המסורתית נהרסת, וכללי מוסר חדשים, שמשרתים את המשטר, מושתתים במקומם.
הדבר מלווה בפולחן אישיות סביב דמות המנהיג. המנהיג מוצג לא כבשר ודם, אלא כסמל לאומי, חכם מאין כמותו, שאחראי על כל הצלחה (הכשלונות באשמת השעיר לעזאזל). הנאמנות אינה למוסדות או לחוק, אלא אך ורק למנהיג עצמו, וכך מרוכז כל הכוח בידי אדם אחד ללא התנגדות.
יעניין אותך לקרוא: קרטיס יארווין וההארה האפלה
מדריך לזהות ולפעול במציאות דו-ערכית
תורת "המדינה הדו-ערכית" אינה תיאוריה אקדמית בלבד; היא מפה שמתארת את המציאות המורכבת בה אנו חיים. היא מעניקה לנו כלים עוצמתיים כדי לפענח מצבים שונים בחיינו ולפעול בתוכם בתבונה. המפתח הוא ללמוד לזהות את הסימנים המעידים על התפתחות "מדינה דואלית" בקנה מידה קטן, ולהבין כיצד ניתן להתנגד לה באופן פעיל, ביומיום.
הבדיקה הפשוטה לזיהוי המצב
הסימן הבולט ביותר הוא כאשר מערכת הכללים המקובלת מתחילה להיות מופרת באופן שיטתי לטובת כוח שרירותי. חשבו על מצב שבו במקום לעקוב אחר נהלים מוגדרים, עניין מסוים מוכרע לפתע על בסיס העדפה אישית של אדם בעל כוח. זה יכול להתבטא בשינוי כללים בארגון ללא התרעה, או בויתור על עקרונות ברורים בתמורה לטובת הנאה או סיפוק צרכים אישיים.
סימן נוסף הוא שחיקת לגיטימיות המוסדות. במצב תקין, אנו מכבדים את ההחלטות וההמלצות של גופים מקצועיים כמו מומחים, ועדות או מנהלים. במציאות דו-ערכית, הכוח האישי של אדם או קבוצה הופך לגורם המכריע. במקום שההחלטה תתבסס על ידע ומומחיות, היא מתקבלת מתוך נאמנות אישית או מתוך אינטרסים צרים, תוך ביטול סמכותם של בעלי המקצוע.
הסימן השלישי והחשוב מכולם הוא התפשטות הפחד והשתקת חופש הביטוי. כשהחופש להביע דעה ביקורתית, לשאול שאלות או להצביע על כשלים מתחיל להיות מוגבל, הפחד משתלט. אנשים מהססים לדבר בכנות מחשש לנקמה או לנידוי. במקום דיון פתוח, ישנה שתיקה המאפשרת לכוח השרירותי להתרחב ללא התנגדות.
המדריך המעשי – כיצד לפעול?
הקפדה על הכללים הנורמטיביים:
במציאות דו-ערכית, ההקפדה על הכללים הופכת לפעולה אמיצה ואקטיבית. אל תתפתו ל"קיצורי דרך" או ל"פתרונות מהירים" שדורסים את הכללים הבסיסיים. הקפדה על כללים – גם כאשר היא נראית כטרחה, היא הדרך לשמר את החלק הנורמטיבי של המערכת.שמירה על גבולות אישיים ומקצועיים:
אל תוותרו על הגבולות שלכם, גם אם נאמר לכם שזה "לטובת העניין" או "רק הפעם". לוותר על הגבולות האישיים הוא הצעד הראשון לויתור על עקרונות. במקום זאת, עמדו על שלכם והביעו עמדה בהתאם לעקרונותיכם.חיפוש ובניית עוגנים:
זהו את הגורמים שמחזירים את המצב לנורמליות. אלה יכולים להיות אנשים נאמנים לעקרונות, מוסדות שעדיין פועלים באופן הוגן או אפילו ערכים בסיסיים שאתם מחזיקים בהם. בתוך הקהילה, אפשר לאתר אנשים בעלי עמוד שדרה מוסרי ולשתף איתם פעולה כדי להציב מכשולים בפני השרירותיות והכאוס המתפשט.
התיאוריה של פרנקל מלמדת אותנו דבר חשוב: האחריות למנוע התפתחות דו-ערכית לא מוטלת רק על המוסדות, אלא על כל אחד ואחת מאיתנו. על ידי זיהוי הסימנים ופעולה מודעת, אנו יכולים לשמור על סדר, יושרה וחופש בתוך כל מערכת.
יעניין אותך לקרוא: ספר: "1984" - ג'ורג' אורוול
המסע נגמר, התובנה נשארת
מסענו המחשבתי הגיע לסיומו, אך התובנות שרכשנו ממנו נשארות איתנו. התחלנו את דרכנו בניסיון לפענח את הניגוד הבלתי אפשרי שבין סדר לכאוס, וחייו של ארנסט פרנקל, המשפטן שנאלץ להתמודד עם הסתירה הזו על בשרו, סיפקו לנו את המפתח.
למדנו שהתופעה המבלבלת אינה תוצאה של כשל, אלא מנגנון מכוון. הראינו כיצד משטר רודני מסוגל לנהל שתי מערכות במקביל: המדינה הנורמטיבית שפועלת על פי חוקים ודואגת לשגרה ולכלכלה, ומדינת הזכות שפועלת מחוץ לחוק ומבטיחה את שלטון הכוח. הבנו כיצד חוסר היציבות המובנה בין שתי המערכות הוא כלי אסטרטגי לשליטה, שנועד למנוע התנגדות ולהנדס את התודעה הציבורית.
תורת המדינה הדו-ערכית של פרנקל מציעה לנו כלי חשיבה מעשי לחיים. היא מאפשרת לנו להבחין בין מסגרת של כללים אמיתיים לכאלו המשרתים כוח שרירותי, ולזהות מצבים שבהם מוסדות נחלשים וערכים נשחקים.
מטרת המאמר אינה להטיל אימה, אלא להעניק הבנה מעמיקה ובהירה שתשחרר אותנו מהבלבול. כשאנו מבינים את כללי המשחק הנסתרים, אנו יכולים לפעול בתוכו באופן מושכל, לא לטעות בין הסדר שמובטח לנו לבין הצל הנסתר, ולבנות מציאות שבה הסדר משרת את החופש והצדק.
לא לפספס! הרשמו לקבל פרקים חדשים
לאימייל: לחצו כאן
לאוסף הפתגמים על מנהיגות וניהול לחצו כאן
לתוכן העניינים לחצו כאן
לרשימת כל הפרקים לחצו כאן
צפו בסרטונים ב YouTube לחצו כאן
התחברו איתי ב Linkedin לחצו כאן
עקבו אחריי ב Twitter לחצו כאן
עוד על ייעוץ עסקי וחומרים להורדה לעבודה עצמית
באתר:
Stratego 360 http://www.stratego360.com/
