ספר: עידן הקיצוניות - אריק הובסבאום

"מרכז המוסר במאה ה-20 נמצא במאבק בין הרס מוחלט לחוסן והתנגדות" - אריק הובסבאום

כשנראה שהעולם איבד כיוון ועבר לחוסר יציבות ומשברים, כתביו של אריק הובסבאום על "עידן הקיצוניות" מסייעים להבנת התהליכים.

ספרו על המאה ה-20 הקצרה (1914-1991) מציג תהליכים היסטוריים שמניעים שינוי, משבר והתפתחות. הובסבאום מראה שההיסטוריה אינה רק סיפור על מה שקרה, אלא כלי חיוני לקריאת ההווה ולהכנת תכניות לעתיד.

בוחן את התמונה הגדולה

כשאריק הובסבאום נולד באלכסנדריה ב-1917 לזוג הורים ווינאי, מעטים יכלו לדמיין שהילד הזה יהפוך לאחד ההיסטוריונים המשפיעים בעולם. אבל דווקא המסע האישי שלו מילד פליט שנע בין אלכסנדריה, ווינה וברלין, לבסוף לונדון, עיצב את יכולתו הייחודית לראות תהליכים היסטוriים בפרספקטיבה רחבה.

הובסבאום היה בן 15 כשהיטלר עלה לשלטון. הוא ראה במו עיניו איך העולם הישן מתפורר, איך מערכות שנראות יציבות קורסות תוך חודשים, ואיך אנשים רגילים נסחפים לתוך תהליכים שחושפים את הטוב והרע הקיצוני ביותר. ההשפעה הדרמטית של מלחמת העולם השנייה על חייו הפכה אותו להיסטוריון שהבין שההיסטוריה היא כוח חי ומעצב שפועל כל הזמן.

חוויות אישיות, גם הכואבות ביותר, יכולות להפוך לכלי להבנה עמוקה של תהליכים רחבים יותר. כמו שהובסבאום הצליח ללמוד מהטראומה האישית שלו תובנות אובייקטיביות על המאה ה-20, כך גם אנחנו יכולים לנצל את הניסיון האישי שלנו כמקור לחוכמה ולהבנה רחבה יותר. המבט של "הזר" או "החיצוני", מי שנאלץ לעזוב מקום אחד ולהסתגל למקום אחר, נותן פרספקטיבה שאנשים ש"תמיד היו כאן" לא יכולים להשיג.

יעניין אותך לקרוא:    ספר: על אסטרטגיית על - ג'ון לואיס גדיס

לראות את התמונה השלמה

גישתו של הובסבאום ל"היסטוריה מלמעלה" היא מתודה לפתרון בעיות מורכבות. במקום להתמקד בפרטים הקטנים והמקומיים, הוא עלה לתצפית מגובה של 10,000 מטר ונתן לעצמו לראות את הדפוסים הגדולים. כמו טייס שמתרומם מעל הסערה ורואה את מסלול הרוח תחתיו, הובסבאום התרחק מהרעש היומיומי כדי לזהות את הכוחות המבניים שמניעים שינוי.

הגישה הזאת לא מתעלמת מהפרטים, אלא מכניסה אותם להקשר רחב יותר. כשהובסבאום כתב על המשבר הכלכלי של 1929, הוא לא התמקד רק בנתוני הבורסה, אלא הבין שמדובר בחלק מתהליך רחב יותר של התפתחות והתמוטטות מחזורית של מערכות כלכליות.

הגישה הזאת חיונית. כששוקעים בפרטים של פרויקט בעבודה, קשה לראות שהבעיה האמיתית היא תקציב לא מתאים או העדר בהירות בהגדרת היעדים. כשמתעסקים עם קונפליקט משפחתי, קל להיסחף לויכוחים על פרטים ולפספס את הדינמיקה הבסיסית שיוצרת את המתחים.

לכל בעיה או מצב מורכב, הקדישו 20% מהזמן להתרחקות פיזית או מנטלית מהמצב. שאלו את עצמכם: מה הכוחות הגדולים שפועלים כאן? איזה מגמות ארוכות טווח אני רואה? מה היה קורה אם זה היה מתרחש במקום אחר או בזמן אחר?

תזה, אנטיתזה וסינתזה

המהלך הדיאלקטי שבו השתמש הובסבאום הוא יותר מכלי ניתוח - זה מתודה שלמה לחשיבה יצירתית ופתרון בעיות. העקרון פשוט אבל חזק: כל מצב (תזה) מכיל בתוכו כוחות שסותרים אותו (אנטיתזה), והמתח הזה יוצר בסופו של דבר מציאות חדשה (סינתזה) שהיא יותר מסתם פשרה בין השניים.

הובסבאום הראה זאת בבהירות בניתוח עידן הזהב (1945-1973): הצמיחה הכלכלית המהירה (תזה) יצרה ציפיות גבוהות יותר, עליית מחירים ודרישות שכר גבוהות (אנטיתזה), שהובילו בסופו של דבר למשבר הנפט והסטגפלציה של שנות השבעים (סינתזה חדשה).

בקבלת החלטות:
כשעומדים מול בחירה קשה, במקום להשוות פשוט בין יתרונות וחסרונות, חשבו דיאלקטית:

1. זהו את התזה - המצב הנוכחי או האפשרות הבולטת

2. מצאו את האנטיתזה - אילו כוחות או צרכים סותרים את זה?

3. דמיינו את הסינתזה - איך יראה פתרון שייקח בחשבון את שני הכוחות אבל יעלה מעליהם?

אם אתם שוקלים לקבל עבודה חדשה (תזה: יותר כסף וסטטוס), אבל זה אומר פחות זמן למשפחה (אנטיתזה), הסינתזה יכולה להיות לא לבחור אחד מהשניים, אלא לחפש דרכים יצירתיות לשלב קידום קריירה עם שמירה על איכות החיים המשפחתית.

יעניין אותך לקרוא:    הגליאנים מסנטזים לחיבור קצוות

השורשים של ההיסטוריה

הובסבאום לא התחיל את הניתוח שלו מ-1914. הוא הבין שכדי להבין את "עידן הקיצוניות", חייב קודם להבין איך הגענו לשם. הטטרלוגיה (4 חלקים) שלו מתחילה ב"עידן המהפכה" (1789-1848), ממשיכה ל"עידן ההון" (1848-1875) ולסיום "עידן האימפריה" (1875-1914). כל תקופה לא רק הובילה לבאה אחריה, אלא נשאה בתוכה את זרעי השינוי הבא.

עידן המהפכה הניח את היסודות הפוליטיים והכלכליים של המודרניות. המהפכה הצרפתית יצרה את הרעיונות של זכויות אדם ושוויון, והמהפכה התעשייתית יצרה את הכלים הטכנולוגיים והארגוניים. עידן ההון ביסס את המערכות הללו, הפך אותם לנורמליים ויצר את הקפיטליזם המודרני. עידן האימפריה לקח את הכוחות הללו לשיא שלהם - אבל בדיוק בגלל שהגיעו לשיא, הם יצרו את הניגודים הפנימיים שהובילו למלחמת העולם הראשונה.

כל מצב נוכחי הוא תוצר של תהליכים שהתחילו הרבה לפני שהבחנו בהם. כשאנו מנתחים בעיה, בעבודה, במשפחה או בקהילה, שאלו: מתי התחילו הדברים האלה? איזה "עידני מהפכה", "הון" ו"אימפריה" עברו כאן קודם? אילו הצלחות של העבר יצרו בדיוק את הבעיות של היום?

המאה ה-20 הקצרה

אחת התובנות הכי חשובות של הובסבאום היא המושג "המאה הקצרה". שהתקופה ההיסטורית שתיזכר כ-מאה ה-20 לא התחילה ב-1900 ונגמרה ב-2000, אלא התחילה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) ונגמרה בנפילת ברית המועצות (1991). התאריכים הקלנדריים של תחילת וסוף מאה לא משקפים את נקודות המפנה האמיתיות של התהליכים ההיסטוריים.

המיומנות לזהות מתי תהליך באמת מתחיל ומתי הוא באמת נגמר, היא קריטית להבנת המציאות. רגעי מפנה אמיתיים לא תמיד ברורים בזמן אמת. מי שחי ב-1914 לא הבין שזה סוף "המאה ה-19 הארוכה" ותחילת מציאות חדשה לחלוטין.

דוגמאות מודרניות:

• האינטרנט לא "התחיל" עבור הציבור הרחב ב-1990 או ב-2000, אלא ב-2007-2010 כשהסמארטפונים הפכו אותו לחלק בלתי נפרד מהחיים.

• "עידן הקורונה" לא התחיל במארס 2020 כשהכריזו על מגפה, אלא כשאנשים הבינו שהשינויים באורח החיים הם קבועים, דברים כמו עבודה מהבית ופגישות זום.

• לעיתים קרובות משבר זוגי לא "מתחיל" עם הויכוח הגדול, אלא הרבה קודם לכן כשהפסיקו באמת להקשיב אחד לשני.

כשמנתחים מצב כלשהו, שאלו מתי השינוי האמיתי התחיל, לא מתי זה נעשה גלוי או פורמלי. ולהפך, כשמשהו נראה כמו סוף, שאלו האם זה באמת סוף או רק שינוי במראה החיצוני.

יעניין אותך לקרוא:    ספר: אומנות העצמי הריק - טרנס וובסטר דויל

עידן הקטסטרופות

התקופה שבין 1914-1945 מלמדת אותנו משהו חשוב על איך משברים מצטברים ופורצים. הובסבאום הראה שעידן הקטסטרופות לא היה סדרה של תאונות אקראיות, אלא תהליך לוגי שבו כל משבר הכין את הבמה למשבר הבא. מלחמת העולם הראשונה יצרה את התנאים לעליית הפשיזם, שהוביל למלחמת העולם השנייה, שיצר את הבסיס למלחמה הקרה.

תקופה זו מכונה "עידן המלחמות הכוללות" ומתאפיית ב:

• שתי מלחמות העולם ואירועים קטסטרופליים נוספים כמו המהפכה הרוסית והמלחמה האזרחית בספרד
• השפל הכלכלי הגדול של 1929-1931 שזעזע את הבסיס הכלכלי של הקפיטליזם
• התפוררות הליברליזם ועליית הדיקטטורות, כולל הפשיזם והנאציזם
• מלחמת מעמדות אינטנסיבית ברחבי העולם

הובסבאום רואה בתקופה זו את "המרכז המוסרי" של המאה כולה, הרגע בו כוחות הקידמה התאחדו נגד הריאקציה במלחמה נגד הפשיזם.

משברים לא באים לבד. הם חלק מרצפים של אי-יציבות שבהם כל פתרון מיידי בעצם מכין את הבעיה הבאה. זה לא אומר שאין מה לעשות, אלא שצריך להיערך מנטלית לעובדה שעידן המשברים לא ייגמר במהירות, אלא יימשך עד שייפתרו או יתכלו הגורמים המניעים למשברים.

אסטרטגיות מעשיות לזמני משבר:

1. בניית מאגר עמידות - לא רק כלכלי אלא גם נפשי וחברתי. בעידן הקטסטרופות, מי שהצליח לשרוד היה מי שהיה מוכן רוחנית לאי-ודאות ממושכת.

2. מציאת ההזדמנויות במשבר - הובסבאום הראה שדווקא בזמני משבר נוצרים החללים והפערים שמאפשרים חידוש וחדשנות. מי שהיה מוכן, יכל לנצל את התקופה לקידום חברתי או יצירת מיזמים חדשים.

3. שמירה על הערכים הבסיסיים - במטרה להציל את הליבה, לעיתים צריך לוותר על הפרטים. מי שהתעקש על כל פרט איבד הכל.

עידן הזהב

התקופה 1945-1973 הייתה יוצאת דופן בהיסטוריה: צמיחה כלכלית רציפה, תעסוקה מלאה כמעט לחלוטין, ושיפור מתמיד ברמת החיים. אבל הובסבאום לא הסתפק בתיאור ההישגים. הוא הדגיש שעידני זהב לא נמשכים לנצח, ושבתקופות הצלחה נוצרים התנאים לכישלון הבא.

תקופת פריחה יוצאת דופן:

• צמיחה כלכלית חסרת תקדים ותעסוקה מלאה כמעט מוחלטת
• עלייה מתמדת ברמת החיים ובשכר הריאלי
• המהפכה החברתית והתרבותית של שנות השישים
• עליית השדולות המקצועיות והמעמד הביניי החדש
• המלחמה הקרה כמסגרת גיאופוליטית דומיננטית
• סוף הקולוניאליזם ועליית העולם השלישי

זהו "עידן הסוציאל-דמוקרטיה" - פשרה בין קפיטליזם ליברלי לסוציאליזם, ובין הון לעבודה.

המאפיינים של עידן זהב אמיתי:

• צמיחה שמטפטת כלפי מטה לרוב השכבות

• אופטימיות כללית לגבי העתיד

• חדשנות טכנולוגית ותרבותית

• יציבות פוליטית ביחס לתקופות קודמות

• הרחבת ההזדמנויות החינוכיות והמקצועיות

הסכנות המובנות בעידן הזהב:
הובסבאום הראה שדווקא הצלחת עידן הזהב יצרה ציפיות שלא ניתן היה לקיים, עליית מחירים (אינפלציה), ובסופו של דבר את משבר שנות השבעים.

כשזמנים טובים, זה הזמן להכין את עצמכם לשינוי לרעה שיגיע, לא לשכוח ממנו. השקיעו בכישורים, בקשרים ובמשאבים שיחזיקו מעמד גם כשהמציאות תשתנה. ובמיוחד, אל תיקחו את הצמיחה כמובנת מאליה.

יעניין אותך לקרוא:    ספר: לקחי ההיסטוריה - ויל ואריאל דוראנט

המפולת

התקופה 1973-1991 מראה איך מערכות שלמות מתפוררות. השינוי לא בא בבת אחת, אלא דרך תהליך של שחיקה הדרגתית שבסופו מביא לקריסה מוחלטת. הובסבאום זיהה כמה סימנים מוקדמים להידרדרות שחזרו על עצמם שוב ושוב לאורך ההיסטוריה.

זו תקופה של "עולם שאיבד את כיוונו והחליק לחוסר יציבות ומשבר":

• קריסת הכלכלה העולמית והתחלת עידן חדש של חוסר ודאות כלכלית
• קריסת הסוציאליזם ונפילת מדינות הגוש הסובייטי
• עליית הניאו-ליברליזם והחדירה לשלטון של תאגידים רב-לאומיים
• התעצמות שנאת זרים ולאומנות קיצונית
• שחיקת כוח המדינה ועליית תקשורת ההמונים ככוח עולמי
• ירידה בפופולריות הז'אנרים האסתטיים המסורתיים

הסימנים המוקדמים להידרדרות:

1. פערים גדלים - בין הצהרות המנהיגים למציאות בשטח

2. אובדן אמון - במוסדות ובסמכויות המסורתיות

3. פוליטיזציה של תחומים שהיו נייטרליים - כשהכל נעשה מדיני, זה סימן שהמערכת לא מתפקדת

4. חיפוש אחר פתרונות קיצוניים - כשהפתרונות הרגילים לא עוזרים, אנשים מוכנים לנסות הכל

5. התפוררות קשרים חברתיים - כשמתרופפים הקשרים בין קבוצות וובין דורות

אסטרטגיות פעולה בזמן הידרדרות:

• אל תתכחשו למציאות - הכרה מוקדמת בבעיות מאפשרת פעולה מוקדמת יותר

• חפשו אלטרנטיבות - אל תחכו שמישהו יתקן את המערכת, הכינו לעצמכם נתיבים חלופיים

• שמרו על הקשרים החשובים - בזמני משבר הקשרים האנושיים הם הדבר החשוב ביותר

כשמערכות גדולות נכשלות

אחת התובנות המרכזיות של הובסבאום היא שהמאה ה-20 ראתה את כישלונן של שלושת הכוחות הגדולים שהבטיחו לפתור את בעיות האנושות. הסוציאליזם המדינתי, הקפיטליזם הבלתי מרוסן, והלאומנות הקיצונית, כולם הובילו לתוצאות הרסניות למרות הכוונות הטובות של חלק מתומכיהם.

הדפוסים המשותפים בכישלון מערכות גדולות:

1. הצלחה יתר יוצרת עיוורון - כל אחת מהמערכות הללו הצליחה בשלב מסוים, וזה בדיוק מנע ממנה לראות את הבעיות הפנימיות

2. אידיאולוגיה מחליפה מציאות - כשהמערכת מפסיקה להתמודד עם מציאות ונכנסת ל"עולם של רעיונות טהורים"

3. קשיחות במקום הסתגלות - המערכות שכשלו התעקשו על "הקו הנכון" במקום להתאים את עצמן לשינויים

כיצד לזהות מערכת שעלולה להיכשל:

• היא מבטיחה פתרון לכל הבעיות במכה אחת

• היא לא סובלת ביקורת או התאמות

• היא דורשת נאמנות עיוורת במקום חשיבה עצמאית

• היא מאשימה תמיד כוחות חיצוניים בבעיותיה

גם כשאתם חלק ממערכת (חברה, ארגון, קהילה), שמרו על המסוגלות לראות אותה מבחוץ ולהכיר בחולשותיה. מערכות בריאות הן אלה שמעודדות ביקורת פנימית ויכולת הסתגלות.

יעניין אותך לקרוא:    שיר: בלה צ'או - והתנגדות לדיכוי

הקפיטליזם ככוח המניע

הובסבאום טען שמאחורי כל הדרמות הפוליטיות והחברתיות של המאה ה-20 עמד כוח מניע אחד: הקפיטליזם

לא כקונספירציה, אלא כמערכת עם לוגיקה פנימית שמחייבת התרחבות מתמדת וחיפוש אחר שווקים חדשים, וזה מה שיצר את הדינמיקה של כל המאה.

זו לא הייתה גישה מרקסיסטית פשטנית. הובסבאום הראה איך הקפיטליזם יצר גם את התנגדותו שלו (הסוציאליזם), את הכלים לויסותו (הדמוקרטיה הליברלית), ואת אמצעי הגנתו (הלאומנות). הוא היה הכוח שעיצב את כל השחקנים על הבמה.

איך להשתמש בעקרון הזה בחיים מעשיים:

1. חפשו את האינטרסים הכלכליים - כשמנתחים מצב מורכב, שאלו תמיד: מי מרווח? מי מפסיד? איפה זורם הכסף?

2. הבינו שהכוחות הכלכליים יוצרים את הפוליטיקה - שינויים פוליטיים לעיתים קרובות הם תוצאה של לחצים כלכליים, לא סיבה

3. זהו את הכוח המעצב בכל מערכת - בכל ארגון, קהילה או משפחה יש "קפיטליזם" - הכוח הבסיסי שמניע את כל השאר

אם יש לכם קונפליקט בעבודה, אל תסתפקו בניתוח הפוליטיקה המשרדית. תשאלו: מה הלחצים הכלכליים על הארגון? איך השינויים הכלכליים משפיעים על התפקידים השונים? עמדתו של מי מתחזקת כלכלית ומי נחלשת?

כשהדמוקרטיה מתחילה לקרוס

כבר בשנות התשעים, הובסבאום זיהה תהליך של דעיכה בדמוקרטיה הליברלית. הוא הבחין שפוליטיקאים הופכים ל"מרגיעים" במקום מנהיגים, והפוליטיקה הופכת ל"אמנות ההתחמקות". זה לא היה רק ביקורת על מנהיגים ספציפיים, אלא זיהוי של תהליך מבני עמוק יותר.

הסימנים לדעיכת מערכות דמוקרטיות:

1. פערים גדלים בין מוסדות לציבור - כשאנשים מפסיקים להאמין שהקול שלהם נשמע

2. פוליטיזציה של מוסדות נייטרליים - כשבתי משפט, אוניברסיטאות ועיתונות נתפסים כפוליטיים

3. התנהלות על פי סקרים במקום על פי עקרונות - כשמנהיגים מפסיקים להוביל ורק עוקבים אחר דעת הקהל

4. עליית הפופוליזם - כשהפתרונות הפשוטים נראים אטרקטיביים יותר מהמורכבים

מה אפשר לעשות:

• השתתפו בתהליכים הדמוקרטיים, גם כשהם נראים לא מושלמים

• תמכו במוסדות שעוד פועלים לפי עקרונות דמוקרטיים

• למדו להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין התקפות שמטרתן להרוס את המערכת כולה

הובסבאום הזהיר: דמוקרטיה לא מתמוטטת בבת אחת, אלא בתהליך הדרגתי של שחיקה. ההגנה עליה מתחילה בזיהוי מוקדם של הסימנים.

יעניין אותך לקרוא:    ספר: עושר האומות - אדם סמית

כשהקהילה מתפוררת

התופעה הכי מדאיגה שזיהה הובסבאום הייתה "התפוררות הדפוסים הישנים של יחסים חברתיים ועימם, דרך אגב, ניתוק הקשרים בין הדורות, כלומר, בין עבר להווה". הוא הבין שכשמתפוררים הקשרים החברתיים, כל השאר מתחיל להתערער.

כפי שהוא כתב: "רוב הצעירים גדלים במעין הווה תמידי בלי שום קשר אורגני לעבר הציבורי של הזמנים שהם חיים בהם. זה הופך היסטוריונים, שעסקם לזכור מה שאחרים שכחו, לחיוניים יותר מתמיד".

סימני התפוררות קהילתית:

• איבוד הידע המועבר בין דורות

• החלפת קשרים אנושיים בטכנולוגיים

• דעיכת המסורות והטקסים המשותפים

• גידול בחרדה, בדיכאון ובתחושת בדידות

אסטרטגיות למניעה וחיזוק:

1. יוזמות קהילתיות קטנות - התחילו במעגל הקרוב: המשפחה, השכונה, מקום העבודה

2. שמירה על מסורות - גם אם הן נראות מיושנות, הן יוצרות את הרצף ההיסטורי

3. חיבור בין דורות - עודדו מפגשים בין צעירים לוותיקים, הקשבה הדדית

4. יצירת זיכרון קולקטיבי - תעדו סיפורים, חגגו ציוני דרך, זכרו הצלחות וכישלונות

הובסבאום הזכיר שקשרים חברתיים חזקים הם לא מותרות אלא הבסיס לכל החוסן האחר, כלכלי, פוליטי ואישי.

להמכיר בהטיות ולשמור על אובייקטיביות

הובסבאום לא היה היסטוריון מושלם. הביקורות עליו מלמדות לקח חשוב על איך להכיר הטיות אישיות ואידיאולוגיות. הוא הואשם בכך שנשאר נאמן מדי לתפיסה מרקסיסטית מיושנת, שהתעלם מתהליכים חברתיים חשובים, ושהיה פסימי מדי בהערכת העתיד.

אבל דווקא הכרת הגבולות שלו הפכה את העבודה שלו לחזקה יותר. הוא היה מודע לפרספקטיבה שלו ולא הסתיר אותה. הוא כתב: "אנחנו חלק מהמאה הזאת. היא חלק מאיתנו".

איך להכיר הטיות בניתוח שלנו ושל אחרים:

1. זהו את המוצא האישי - מאיפה אני בא? איזה חוויות עיצבו את תפיסת העולם שלי?

2. חפשו את האינטרס הנסתר - מי מרווח מהמסקנות שאני מגיע אליהן?

3. בדקו את הנחות היסוד - אילו דברים אני מניח שהם נכונים בלי לבדוק אותם?

4. הקשיבו לביקורות - גם כשהן לא נעימות, הן יכולות לחשוף נקודות עיוורות

כשאתם מנתחים מצב, בדקו את עצמכם: האם אני רוצה שהמסקנה תהיה כזו או אחרת? אם כן, יתכן שההטיה משפיעה על הניתוח. כמו שהובסבאום היה היסטוריון מרקסיסטי שלא ויתר על הביקורתיות, אפשר להחזיק בעמדות חזקות ועדיין לשמור על הגינות אינטלקטואלית.

יעניין אותך לקרוא:    מאמר: מניפסט הסייבורג - דונה הראוואי

המדריך לניתוח ויצירת תכנית פעולה

עם הכלים של הובסבאום, נכיר תהליך של שבעה שלבים לניתוח כל מצב מורכב וגיבוש תכנית פעולה יעילה:

שלב 1: איסוף מידע רחב והתרחקות מהמצב המיידי
התרחקו פיזית או מנטלית מהמצב. אספו מידע לא רק על הבעיה המיידית, אלא על ההקשר הרחב יותר. שאלו: מתי זה התחיל באמת? איזה תהליכים היסטוריים דומים אפשר למצוא? מה קרה במקומות אחרים במצבים דומים?

שלב 2: זיהוי הכוחות המניעים האמיתיים והאינטרסים
חפשו את ה"קפיטליזם" של המצב - הכוח הבסיסי שמניע את השינויים. מי מרווח ומי מפסיד? איפה זורמים המשאבים (כסף, כוח, מעמד, מידע)? אל תסתפקו בהסברים הרשמיים או הגלויים.

שלב 3: זיהוי הניגודים הפנימיים והמתחים בתוך המערכת
חפשו את התזה והאנטיתזה. איזה כוחות בתוך המערכת עובדים אחד נגד השני? איזה הצלחות יוצרות את הבעיות הבאות? מה הדברים שהמערכת לא יכולה לעשות בו זמנית?

שלב 4: מיפוי המגמות ההיסטוריות והדפוסים החוזרים
האם אתם במצב של "עידן קטסטרופות", "עידן זהב" או "מפולת"? איזה מחזורים היסטוריים מתחזרים? איזה שלב בתהליך זה כרגע? האם המערכת במגמת עלייה, ירידה או מעבר?

שלב 5: יצירת תרחישים אלטרנטיביים (תזה-אנטיתזה-סינתזה)
פתחו לפחות שלושה תרחישים: המשך המגמה הנוכחית (תזה), היפוך מוחלט (אנטיתזה), ופתרון שיוצר מציאות חדשה (סינתזה). אל תסתפקו בחשיבה בינארית של "טוב או רע", "הצלחה או כישלון".

שלב 6: בניית תכנית פעולה שלוקחת בחשבון את הדינמיקה ההיסטורית
התכנית שלכם צריכה להתחשב בכוחות המניעים, במחזורים ההיסטוריים ובסיכוי לשינויים לא צפויים. בנו אלטרנטיבות לפחות לשניים מהתרחישים שיצרתם. הכינו גם אסטרטגיות לזמני משבר וגם לזמני שגשוג.

שלב 7: מעקב מתמיד ועדכון התכנית על פי התפתחויות
הזכירו לעצמכם שההיסטוריה לא מפסיקה כשאתם מסיימים את התכנית. המשיכו לעקוב אחר הכוחות המניעים, זהו שינויים במגמות, והיו מוכנים לשנות כיוון כשהמציאות משתנה.

שאלות הכוונה לכל שלב:

• האם אני רואה את התמונה הגדולה או נתקע בפרטים?

• האם זיהיתי את כל הכוחות המניעים או רק את הגלויים לעין?

• האם אני חושב דיאלקטית או בינארית?

• האם התכנית שלי תחזיק מעמד בפני שינויים לא צפויים?

דוגמה מעשית:
נניח שאתם עומדים מול החלטה על שינוי קריירה. במקום להשוות פשוט בין שתי עבודות, עברו את שבעת השלבים:

• הבינו את המגמות הרחבות בענף (שלב 1)
• זהו את הכוחות הכלכליים המניעים (שלב 2)
• מצאו את הניגודים, למשל בין ביטחון תעסוקתי לגמישות (שלב 3)
• הבינו באיזה שלב של מחזור הענף נמצא (שלב 4)
• צרו תרחישים שונים לעתיד הענף (שלב 5)
• בנו תכנית שתתמודד עם כמה תרחישים (שלב 6)
• הגדירו כיצד תעקבו ותעדכנו (שלב 7)

התהליך מחזורי ומתמיד. כמו שהובסבאום הראה, ההיסטוריה לא מפסיקה, וגם הניתוח שלנו צריך להישאר חי ומתעדכן.

יעניין אותך לקרוא:    7 ספרים על הארכת חיים - גישה יישומית

מסקנות

עבודתו של אריק הובסבאום על "עידן הקיצוניות" מציעה הרבה יותר מניתוח היסטורי מרתק. היא מספקת כלים מעשיים לניווט בעולם מורכב ומשתנה. העקרונות שלו, היסטוריה "מלמעלה", חשיבה דיאלקטית, זיהוי מחזורים ומגמות, הבנת הכוחות המניעים האמיתיים - רלוונטיים לכל מי שרוצה להבין את המציאות ולפעול בה ביעילות.

כפי שהובסבאום הזהיר: "אם לאנושות יש עתיד שניתן לזהות, זה לא יכול להיות על ידי הארכת העבר או ההווה". המיומנות שלנו בקריאת התהליכים ההיסטוריים, בזיהוי נקודות המפנה ובבניית תכניות פעולה גמישות, זה מה שיקבע אם נצליח לעצב עתיד טוב יותר או נישאר בני ערובה לכוחות שאנחנו לא מבינים.

המאה ה-21 הביאה אתגרים חדשים, אבל הכלים שהובסבאום פיתח עדיין רלוונטיים. הדרך שבה הוא למד לראות את התמונה הגדולה, לזהות דפוסים חוזרים ולחזות שינויים, זו בדיוק המיומנות שאנחנו צריכים היום.

 

לא לפספס! הרשמו לקבל פרקים חדשים

לאימייל: לחצו כאן

 

לאוסף הפתגמים על מנהיגות וניהול לחצו כאן

לתוכן העניינים לחצו כאן

לרשימת כל הפרקים לחצו כאן

 

צפו בסרטונים ב YouTube   לחצו כאן

התחברו איתי ב Linkedin לחצו כאן

 

עקבו אחריי ב Twitter לחצו כאן

 

עוד על ייעוץ עסקי וחומרים להורדה לעבודה עצמית באתר:

Stratego 360 http://www.stratego360.com/