החתול של שרדינגר ומצב הסופרפוזיציה

"הבעיה אינה במה שאנו לא יודעים, אלא במה שאנו בטוחים בו והוא פשוט לא נכון" - מארק טוויין

החתול של שרדינגר עבר מהדגמה של חשיבה מדעית לאייקון תרבותי שמשקף את האתגר של התמודדות עם אי וודאות בתכנון וקבלת החלטות.

הבעיה שרצה לפתור שרדינגר

מתי בפעם האחרונה חיכית לתשובה בעניין קריטי?

אולי זה היה כשרעננת את תיבת המייל שוב ושוב, או כשהמתנת לתוצאה שתקבע את כיוון חייך. ברגעים האלה, אתה תלוי באוויר, לא כאן ולא שם, לא כך ולא אחרת. אתה נמצא בדיוק במקום שבו רצה הפיזיקאי האוסטרי ארווין שרדינגר שתהיה כשהציע את ניסוי המחשבה המפורסם שלו, Schrödinger's cat, ב-1935.

שרדינגר לא רצה להוכיח שמציאות תלויה בצפייה. להיפך, הוא רצה להראות עד כמה זה אבסורדי. הניסוי המחשבתי שלו נולד מביקורת חריפה על פרשנות קופנהגן של תורת הקוונטים, שטענה שחלקיקים נמצאים בכל המצבים האפשריים בו-זמנית עד למדידה. שרדינגר שאל: אם זה נכון לאטומים, מה עם חתול? האם חתול יכול להיות חי-ומת בו-זמנית?

הפער בין העולם המיקרוסקופי של חלקיקים לבין העולם המאקרוסקופי שלנו הוא בדיוק הבעיה. אנחנו חיים בתוך "קופסאות" רבות שלא נפתחו, החלטות שלא קיבלנו, תשובות שלא הגיעו, עתידות שעדיין תלויות באוויר. הניסוי של שרדינגר הפך למטאפורה מושלמת למצב האנושי הזה.

יעניין אותך לקרוא:    כניעה לצורך צמיחה

חתול בתוך קופסה

תארו לעצמכם קופסה אטומה מפלדה. בתוכה חתול. לצד החתול' בקבוק רעל, פטיש קטן, וגלאי רדיואקטיבי מחובר לאטום רדיואקטיבי אחד יחיד.

המערכה מתחילה: בפרק זמן מסוים, נניח שעה, יש הסתברות של 50% שהאטום יתפרק. אם יתפרק, הגלאי יזהה את הקרינה, יפעיל את הפטיש, הפטיש ישבור את בקבוק הרעל, והחתול ימות. אם האטום לא יתפרק, החתול יישאר בחיים.

עד כאן הגיוני. אבל כאן מגיעה המוזרות הקוונטית.

לפי תורת הקוונטים, האטום הרדיואקטיבי נמצא במצב של סופרפוזיציה, הוא בו-זמנית התפרק וגם לא התפרק. זו לא אי-ידיעה שלנו, זו המציאות הפיזיקלית. כל עוד לא מדדנו, האטום באמת נמצא בשני המצבים.

המסקנה המטורפת היא שאם האטום בסופרפוזיציה, והמערכת כולה קשורה אליו, אז גם החתול צריך להיות בסופרפוזיציה, חי ומת בו-זמנית.

המצב הזה נמשך רק כל עוד הקופסה סגורה. ברגע שפותחים אותה ומסתכלים פנימה, משהו קורה. פונקציית הגל קורסת. המציאות "בוחרת", החתול חי או מת, לא שניהם. הצפייה כאילו מכריעה את התוצאה.​

במצבים דומים בחיים האמיתיים, כל החלטה שלא קיבלת עדיין, כל תשובה שלה את עדיין ממתינה, היא קופסה סגורה. וכמו החתול, המציאות בתוכה תלויה באוויר עד שתפתחו אותה.

פופולריזציה של פרדוקס

ב-1935, כשפרסם שרדינגר את הניסוי המחשבתי שלו, זה היה מאמר נידח במגזין מדעי גרמני. רק קומץ פיזיקאים קראו אותו. אבל משהו בחתול הזה סירב למות.

בשנות ה-60 וה-70, החתול התחיל לזוז מהמעבדה לתרבות הרחבה. סופרים כמו אורסולה לה גווין שילבו את הרעיון בספרי מדע בדיוני. פתאום, חתול במצב קוונטי הפך לסמל של אי-וודאות, של אפשרויות מרובות, של מציאות שתלויה בנקודת המבט.

למה זה תפס? כי זה לא רק פיזיקה, זו החוויה שלנו. כל אחד מאיתנו מכיר את התחושה של להיות תקוע בין שני מצבים. התקבלתי לעבודה או לא? הבדיקה הרפואית שעשיתי תהיה תקינה? האדם שכתבתי לו יענה חיובית או שלילית? אנחנו חיים עם עשרות חתולים של שרדינגר כל יום.

בשנות ה-2000, החתול כבר היה אלמנט בסדרות טלוויזיה, בממים באינטרנט, ואפילו בסרטים מצוירים. הוא הפך למטאפורה תרבותית שכולם מבינים, גם מי שמעולם לא למד פיזיקה. סמל לכל מה שתלוי ועומד, לכל מה שעדיין לא הוכרע.

הפרדוקס השתרש כי הוא מדבר אלינו. הוא מתאר משהו שאנחנו חווים, לא רק מבינים אינטלקטואלית.

יעניין אותך לקרוא:    תשוקה לאישה שהציתה את מלחמת העולם הראשונה

חיים של חתולים בקופסאות

אתה יודע את התחושה הזו כששלחת הצעה לפרויקט חשוב ומחכה לתשובה? עד שהטלפון מצלצל, הפרויקט הוא שלך וגם לא שלך. אתה בסופרפוזיציה.

אתה מכיר את הרגע שבו שלחת הודעה רגישה למישהו והוא לא ענה? בזמן ההמתנה, התשובה היא כן וגם לא, הקשר תקין וגם פגום. אתה החתול

חושב על המועמדים שממתינים לתוצאות ראיון? על ההורים שמחכים לתוצאת בדיקה של הילד? על היזם שהשיק מוצר חדש ועדיין לא יודע אם ייכשל או יצליח? כל אלה הם חתולים של שרדינגר אנושיים.

התחושה הפסיכולוגית של להיות "קפוא באמצע" היא אחת החוויות המלחיצות ביותר. המוח שלנו לא אוהב אי-וודאות. הוא רוצה תשובות. הוא רוצה לדעת. אבל החיים לא תמיד משתפים פעולה.

אנחנו מוצפים בקופסאות סגורות: פגישה עם לקוח שעדיין לא התקיימה, החלטה משפחתית שעדיין לא נלקחה, תוצאה שעדיין לא הגיעה. וכמו החתול, אנחנו תלויים בתוך הקופסה, ממתינים לרגע שבו מישהו יפתח אותה והמציאות תתגבש.

הקשר למושג אי-וודאות הוא שכל עוד הקופסה סגורה, אנחנו לא יודעים. ולפעמים, אנחנו אפילו לא יכולים לדעת.

תודעת הצופה

מיהו בעצם "הצופה" שמכריע את גורל החתול? האם זה חייב להיות בן אדם מודע? האם החתול עצמו יכול להיות צופה? ומה לגבי גלאי גייגר, האם הוא מספיק טוב?

בתחילת הדרך, חלק מהפיזיקאים חשבו שהתודעה האנושית היא המפתח. הם האמינו שרק מודעות מסוגלת לקרוס את פונקציית הגל ולהכריע את המצב הקוונטי. לפי תפיסה זו, העולם הפיזי "ממתין" לתודעה שתצפה בו ותגבש אותו למציאות מוגדרת.

אבל רוב הפיזיקאים כיום דוחים את הרעיון הזה. הם מבינים ש"צופה" במכניקה קוונטית לא חייב להיות בעל תודעה. כל אינטראקציה פיזיקלית היא "צפייה". כשחלקיק קוונטי נתקל בסביבתו, באטומים אחרים, בפוטונים, בשדות אלקטרומגנטיים, הוא "נצפה" ומתחיל תהליך של דקוהרנציה.

אז מה התשובה? הצופה אינו רק אדם, זו כל אינטראקציה עם העולם. ההבחנה בין תצפית פיזית לבין מודעות היא קריטית: אפשר למדוד בלי להיות מודע, אבל אי-אפשר להימנע מאינטראקציה.

אבל השאלה הפילוסופית נשארת: האם המציאות קיימת ללא צופה? אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע – האם הוא באמת נפל? במכניקה קוונטית, התשובה מורכבת יותר ממה שחשבנו.

החיבור למושג אובייקטיביות הוא עמוק שהמציאות פעמים רבות תלויה בצופה, האם קיימת בכלל אמת אובייקטיבית?

יעניין אותך לקרוא:    שלושת המניעים האנושיים הנצחיים: פחד, אינטרס וכבוד

האם צפייה יוצרת מציאות

הנה טענה פרובוקטיבית: אתה משתתף ביצירת המציאות שלך. לא במובן מיסטי, אלא פיזי לגמרי.

לפי פרשנות קופנהגן, המצב הקוונטי אינו קיים במובן הקלאסי עד למדידה. המדידה לא "מגלה" מצב שכבר היה שם, היא משתתפת ביצירתו. זה לא אומר שאתה "גורם" למציאות מכלום, אלא שיש הבדל יסודי בין "גורם" ל"משתתף".

חשוב על אפקט הפלצבו: אם אתה מאמין שתרופה תעזור לך, היא באמת עוזרת יותר, גם אם זו כדור סוכר. התודעה שלך, הציפייה שלך, משפיעה על המציאות הפיזיולוגית. זו לא דמיון; זו מדידה מדעית.

או קח את אפקט פיגמליון: אם מורה מאמין שתלמיד מוכשר, התלמיד באמת משיג יותר, לא בגלל שהוא השתנה, אלא בגלל שהתשומת לב והציפייה שינו את האינטראקציה. הצפייה יצרה מציאות חדשה.

הכוח שיש לתצפית ולתשומת לב הוא עצום. מה שאתה בוחר לראות, על מה אתה בוחר להתמקד – זה משנה את החוויה שלך. לא כי המציאות "נעלמת" כשאתה לא מסתכל, אלא כי המציאות הרלוונטית שלך מתעצבת דרך תשומת הלב שלך.

הקשר לתפיסות מציאות ולפרשנות הוא ברור: אנחנו לא רק צופים פסיביים בעולם. אנחנו משתתפים פעילים במה שקורה סביבנו. זו אחריות, אבל גם כוח.

אמת אחת אובייקטיבית

האם קיימת מציאות אובייקטיבית אבסולוטית, עובדה אחת נכונה שאינה תלויה במי שמסתכל עליה? זו אחת השאלות הפילוסופיות העתיקות והמטרידות ביותר.

פילוסופים התווכחו על זה אלפי שנים. אפלטון האמין שקיימים "אידיאות" מושלמות ואבסולוטיות מחוץ למציאות שלנו. אבל סופיסטים יווניים טענו שכל אמת יחסית לתרבות ולפרט.

במכניקה קוונטית, השאלה הזו מקבלת משנה תוקף. אם המצב של מערכת תלוי בצופה, אין "מצב אבסולוטי". יש רק מצבים יחסיים, תלויים במערכת ההתייחסות.

חשבו על תאונת דרכים שבה שני צדדים מעידים עדויות שונות לחלוטין על אותו אירוע. מי צודק? לפעמים, שניהם צודקים, כל אחד מנקודת המבט שלו. המציאות האובייקטיבית של "מה קרה" מתפרקת למציאויות סוביקטיביות מרובות.

ההבדל בין אובייקטיביות ויחסיות הוא לא בינארי. אפשר להכיר בכך שיש עובדות פיזיקליות (החתול חי או מת), אך גם להבין שהפרשנות, המשמעות והחשיבות שלהן תלויות בצופה.

איך זה משפיע על אמת, מוסר והחלטות? זה אומר שאנחנו צריכים צניעות אינטלקטואלית, הכרה שהאמת שלנו אינה בהכרח האמת היחידה. זה לא רלטיביזם מוחלט, אלא הכרה ברב-פרספקטיביות.

יעניין אותך לקרוא:    הכימיה של התאהבות: לשלוט בהורמונים ליצירת חיבור רגשי

הפרספקטיביזם של ניטשה

פרידריך ניטשה, הפילוסוף הגרמני מהמאה ה-19, הציע רעיון מהפכני: אין "אמת אובייקטיבית" שאינה תלויה בנקודת מבט. כל ידע, כל תפיסה, כל "אמת", נראית דרך משקפיים מסוימים.

תארו לעצמכם שכל אחד מאיתנו הולך עם משקפיים צבעוניים. מישהו עם משקפיים כחולים רואה עולם כחלחל. מישהו עם משקפיים אדומים רואה עולם אדמדם. מי רואה את ה"צבע האמיתי"? לפי ניטשה, אין צבע אמיתי, יש רק פרספקטיבות שונות.

החיבור לחתול של שרדינגר ברור: גם כאן, המצב תלוי בצופה. אין נקודת מבט של "אף אחד", תמיד יש מישהו שמביט, ממקום כלשהו, עם משקפיים כלשהם.

ההשלכות לעולם התקשורת הן שכשאתה מתווכח עם מישהו, אתה לא מדבר מ"האמת" אל "האמת". אתה מדבר מהמשקפיים שלך אל המשקפיים שלו. רוב הקונפליקטים נובעים לא מחוסר מידע, אלא מפרספקטיבות שונות.

למשל מנהל רואה שינוי ארגוני כהזדמנות לצמיחה. עובד רואה אותו כאיום על הביטחון התעסוקתי. שניהם צודקים, מנקודת המבט שלהם.

המשל של המשקפיים מזמין הכרה עצמית. מה המשקפיים שאני עונד? איזה צבע הם מוסיפים למה שאני רואה? זו שאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו, תמיד.

הפרשנות הרלציונית של רובלי

קרלו רובלי, פיזיקאי איטלקי, פיתח פרשנות מרתקת למכניקה קוונטית: הפרשנות הרלציונית. לפי גישה זו, המצב של מערכת הוא תמיד יחסי , קיים רק ביחס למערכת אחרת שמתבוננת בו.

חשבו על תורת היחסות של איינשטיין. אין "זמן אבסולוטי", הזמן תלוי במהירות ובכוח המשיכה של הצופה. שני אנשים במהירויות שונות יחוו את אותו אירוע בזמנים שונים, ושניהם צודקים.

רובלי לוקח את הרעיון הזה ומרחיב אותו לקוונטים. אין "מצב אבסולוטי", כל תיאור הוא יחסי למי שמתאר. החתול של שרדינגר, למשל, עשוי להיות במצב מוגדר ביחס לעצמו, אך בסופרפוזיציה ביחס לצופה מבחוץ.

הקשר לפרספקטיביזם של ניטשה ברור, אך זו זווית פיזיקלית. לא רק שאין "אמת אבסולוטית" פילוסופית, אין גם "מצב אבסולוטי" פיזי.

במשא-ומתן, כל צד רואה "אמת" שונה. לא בגלל שמישהו משקר, אלא כי האמת שלו יחסית אליו. מנהל רואה את הפרויקט מנקודת מבט של תקציבים ותוצאות; צוות רואה אותו מנקודת מבט של עומס ויכולות.

רגע ה"אהה" הוא כשמבינים: אין צורך שאחד יטעה כדי ששניים יראו אחרת. יכולים שניהם לראות נכון, כל אחד ביחס לעצמו.

יעניין אותך לקרוא:    לבחור את הגלולה האדומה או הכחולה? האמת הקשה מול האשליה המנחמת

ריבוי מציאויות בו זמנית

יו אוורט ב-1957 הציע רעיון קיצוני: אין קריסת גל. כל התוצאות האפשריות באמת קורות, אבל בעולמות מקבילים שונים. כלומר, כשפותחים את הקופסה, היקום מתפצל: באחד החתול חי, בשני הוא מת. שני עותקים של הצופה קיימים, כל אחד חווה מציאות שונה.

זה נשמע כמו מדע בדיוני. אבל יש משהו עמוק כאן שמתחבר לחוויה האנושית: יש מצבים שבהם אנשים מרגישים שהם חיים במספר מציאויות בו-זמנית.

למשל מהגר שחי בין שתי תרבויות. חלק ממנו נמצא בארץ המוצא, בשפה, במנהגים, בזכרונות. חלק אחר נמצא בארץ החדשה, בשאיפות, בחברים, בעבודה. הוא לא "פה" או "שם", הוא בשניהם. הוא חי בשתי מציאויות בו-זמנית.

או הורה עובד. בבוקר הוא אבא שמכין ארוחת בוקר ומלווה לבית הספר. אחר-הצהריים הוא מנהל שמקבל החלטות אסטרטגיות. בערב הוא שוב הורה שמקריא סיפור לפני השינה. איזה מהם ה"אמיתי"? כולם.

החוויה הפסיכולוגית של "חיים בכמה מקומות" היא אינטנסיבית. זהויות מרובות, תפקידים מרובים, מציאויות מרובות, כולן קיימות בו-זמנית.

חלק ממני חושב שאני צריך לקחת סיכון גדול. חלק אחר מרגיש שאני צריך להישאר בטוח. חלק שלישי תוהה אם יש אפשרות שלישית לגמרי. מי מהם "אני"? כולם. אני חי בכל העולמות בבת אחת.

כולנו חלק מתודעה אחת

ארווין שרדינגר, בהשפעת הפילוסופיה ההודית, האמין ברעיון מרתק: כל המודעויות האינדיבידואליות שלנו הן ביטויים של תודעה אחת יחידה. כמו גלים באוקיינוס, נראה שהם נפרדים, אבל כולם חלק מאותו גוף מים.

הרעיון הזה נשמע מיסטי, אבל יש לו משמעות מעשית עמוקה. אם התודעה שלי והתודעה שלך הן ביטויים של אותו מקור, אז אמפתיה היא הכרה בעצמי שבאחר. כשאני רואה את הכאב שלך, אני באמת רואה את הכאב שלי, כי אנחנו אותו הדבר.

חשוב על רגעים של חיבור עמוק עם מישהו. רגע שבו הרגשת שאתה באמת מבין מישהו מבפנים, כאילו אתה נכנס לעולם שלו. זה לא דמיון, זו חוויה של התודעה האחת שמכירה את עצמה דרך שני גופים נפרדים.

החיבור לתחושת שייכות הוא עצום. אם אנחנו כולנו חלק מאותה תודעה, אז אין באמת "אחר". יש רק אנחנו, מתבטאים בצורות שונות.

היישום המעשי הוא פעולה מתוך הכרה בחיבור. כשאתה פוגש מישהו, שאל את עצמך: "מה אני רואה ממני בו? מה הוא מראה לי על עצמי?" זו לא נרקיסיזם, זו הכרה שאנחנו משמשים כמראות זה לזה.

אין צורך לקבל את הרעיון הזה כעובדה מטאפיזית. אבל כמבנה חשיבה, כדרך להתייחס לאחרים, הוא יכול לשנות הכל.

יעניין אותך לקרוא:    12 דרכים לשגשג למרות כישלון

אנחנו החתול

נחזור להתחלה: אנחנו החתול.

לא בצחוק, לא במטאפורה מופרזת, באמת. כמו החתול בקופסה, אנחנו חיים באי-וודאות מתמדת. אנחנו ממתינים לתשובות, מקווים לתוצאות, מנסים להחליט ללא מידע מלא.

הקופסה היא החיים עם אי-וודאות, המצב שבו אנחנו לא יודעים מה יקרה. היא לא נפתחת פעם אחת; היא נפתחת ונסגרת שוב ושוב. כל יום, כל שעה, כל החלטה, קופסה חדשה.

הצפייה היא הרגעים שבהם המציאות "נקבעת", לא בגלל שהיא נוצרה מכלום, אלא בגלל שהיא התגבשה מהאפשרויות הרבות שהיו קיימות. כשאתה מקבל את התשובה, כשאתה פותח את המעטפה, כשאתה יודע, הקופסה נפתחה.

אבל הנה הדבר, החיים הם תהליך מתמשך של "פתיחת קופסאות". לא נגמר. כל פעם שקופסה אחת נפתחת, עשר קופסאות חדשות נסגרות. התקבלת לעבודה? מעולה, עכשיו הקופסה החדשה היא: האם תצליח בה? קיבלת תשובה חיובית? נהדר, עכשיו השאלה: לאן זה יוביל?

המשמעות היא לא ייאוש. להיפך. זו הכרה שאי-וודאות היא תנאי החיים. לא חריג, לא באג במערכת,אלא הדרך שבה החיים עובדים. אנחנו החתול. והחתול, בסופו של דבר, תמיד חי, עד שהקופסה נפתחת.

התמודדות עם חוסר ידע

סוקרטס, לפני יותר מ-2,400 שנה, אמר: "אני יודע שאיני יודע". זו לא הודאה בכישלון, זו נקודת ההתחלה של כל חוכמה אמיתית.

יש הבדל יסודי בין "לא יודע" ל"לא יכול לדעת". לפעמים אני לא יודע משהו כי לא חקרתי מספיק, זו בעיה שאפשר לפתור. אבל לפעמים אני לא יכול לדעת, המידע פשוט לא זמין, או שהמציאות עדיין לא התגבשה.

החשיבות של הכרה בחוסר ידע היא עצומה. במדע, ההתקדמות הגדולה ביותר מגיעה כשמדענים מודים: "אנחנו לא יודעים". זו נקודת ההתחלה של מחקר. בחיים, ההחלטות הטובות ביותר מתקבלות כשאנחנו אומרים: "אני לא יודע הכל, אבל הנה מה שאני כן יודע".

האומץ להגיד "אני לא יודע" הוא סימן לחוזקה, לא לחולשה. זה אומר שאתה מספיק בטוח כדי להודות במגבלות שלך.

למשל מנהל שעומד בפני החלטה אסטרטגית ואומר: "אני לא יודע מה יהיה בעוד שנתיים. אבל הנה מה שאני כן יודע, המגמות הנוכחיות, היכולות שלנו, והסיכונים שאנחנו מוכנים לקחת. על בסיס זה, הנה ההחלטה". זו החלטה שמכירה בחוסר ידע, אבל לא משותקת ממנו.​

חוסר ידע הוא לא מחלה שצריך לרפא. זה תנאי החיים. השאלה היא רק, איך אנחנו מתמודדים איתו?

יעניין אותך לקרוא:    יש לנו פחות שליטה ורצון חופשי מאשר נדמה

חיים בלי תסריט

דמיינו עולם שבו הכל קבוע מראש. כל החלטה שתקבלו, כל אירוע שיקרה לכם, כל מילה שתגידו, כבר נכתבה בתסריט לפני מיליארדי שנים. זה עולם דטרמיניסטי: העבר קובע את ההווה, וההווה קובע את העתיד, בשרשרת סיבה-ותוצאה בלתי נשברת.

אבל העולם שלנו לא כזה. תורת הקוונטים שברה את הדטרמיניזם הזה. המציאות כוללת אקראיות אמיתית, אירועים שלא ניתן לחזותם גם עם מידע מושלם.

החוויה האנושית של חיים בעולם כזה היא מורכבת. מצד אחד, זה מפחיד, אין ודאות. מצד שני, זה משחרר, אין גורל קבוע. העתיד פתוח.

זה התרחש כשאלכסנדר פלמינג גילה את הפניצילין בטעות, כשתרבית חיידקים שלו זוהמה בעובש. אם העולם היה דטרמיניסטי לחלוטין, זה היה "אמור" לקרות. אבל זה לא היה, זו הייתה אקראיות ששינתה את ההיסטוריה.​

לדוגמה אדם שהחליט לנסוע בכביש אחר, נמנע מתאונה שקרתה בכביש הרגיל שלו. האם זה היה גורל? מזל? בחירה חופשית? אולי כולם ביחד.

המשמעות לחופש רצון: אם העולם אינדטרמיניסטי, יש מקום לבחירה אמיתית. לא בטוח שזה מספיק לחופש רצון מלא, אבל זה פותח דלת.

המסר המעצים הוא שאתה לא תקוע בתסריט. מה שקרה אתמול לא קובע לחלוטין מה יקרה מחר. יש מקום לשינוי, לצמיחה, להפתעה.

אי-הוודאות של החיים האמיתיים

ורנר הייזנברג גילה ב-1927 את אחד העקרונות המפורסמים ביותר בפיזיקה: לא ניתן לדעת במדויק גם את המיקום וגם את המהירות של חלקיק בו-זמנית. ככל שתדעו יותר מדויק על האחד, תדעו פחות מדויק על השני.

זה לא מגבלה טכנית, זה עיקרון יסודי של הטבע. המציאות עצמה לא "מכילה" את שני הערכים בדיוק מוחלט.

אפשר ליישם את זה לחיים: לא ניתן לדעת הכל בו-זמנית. לא ניתן להיות נוכח במלואו בעבודה ובבית בו-זמנית. לא ניתן לתכנן לטווח רחוק בדיוק מוחלט ולהישאר גמישים לחלוטין.

המתח בין ידע מדויק לגמישות הוא מובנה. ככל שתתכנן יותר פרטים, תאבד יותר יכולת הסתגלות. ככל שתישאר יותר פתוח, תוותר על בהירות.

הצורך בבחירות ובויתורים הוא לא כישלון, זה עיקרון החיים. אתה לא יכול הכל. אתה צריך לבחור: מה חשוב יותר עכשיו? מיקום או מהירות? תכנון או גמישות? עומק או רוחב?

דוגמאות יומיומיות: אי-אפשר להקשיב לשיחה עמוקה ולהשיב למיילים בו-זמנית. אי-אפשר לתת משוב מפורט לעשרים אנשים ביום. אי-אפשר להכיר לעומק עשרות חברים.

קבלת המגבלה היא חלק מהבגרות. לא הכל אפשרי. לא הכל בו-זמנית. וזה בסדר. זו לא המציאות שלנו, זו המציאות.

יעניין אותך לקרוא:    אפקט ונוס הכפר מפריע לך להתקדם

כשהמזל מחליט - אי-וודאות אלאטורית (Aleatory)

יש דברים שפשוט אקראיים. לא חסר לנו מידע. לא עניין של מחקר או תכנון. זו אי-וודאות אלאטורית, אקראיות טבעית שאי-אפשר להקטין.

דוגמאות מהחיים: הגרלה, לא משנה כמה תחקור, התוצאה אקראית. תאונת דרכים שנגרמה מפרץ פתאומי של נהג אחר, לא יכולת לחזות. מזג אוויר קיצוני ששיבש את הפרויקט שלך, לא תחת שליטה.

מהי אי-וודאות אלאטורית? זו אי-וודאות שנובעת מאקראיות פנימית של המערכת. גם אם תדע הכל על המצב ההתחלתי, לא תוכל לחזות את התוצאה.

כלים להחלטה כאשר התמודדים עם אלאטוריות:

ניהול סיכון: אי-אפשר למנוע אירועים אקראיים, אבל אפשר להקטין את ההשפעה שלהם. חגורת בטיחות לא מונעת תאונה, אבל מקטינה נזק.

ביטוח: פיזור הסיכון על קבוצה גדולה. אתה לא יודע אם יקרה לך אסון, אבל אתה יכול להעביר את העומס הכלכלי.

גיוון: אל תשים את כל הביצים בסל אחד. אם התוצאה אקראית, פזר את ההימור.

קבלת המגבלה האנושית: יש דברים שפשוט לא תחת שליטה. לא בגלל שאתה לא מספיק טוב, לא בגלל שלא תכננת מספיק, בגלל שהעולם כולל אקראיות. זה מה שזה. בואו נתמודד.

כשפשוט לא יודעים - אי-וודאות אפיסטמית (Epistemic)

לפעמים אנחנו לא יודעים משהו פשוט כי לא חקרנו מספיק. זו אי-וודאות אפיסטמית, חוסר ידע שאפשר בעקרון להקטין.

דוגמאות: מחקר שוק לפני השקת מוצר, אתה לא יודע מה הלקוחות רוצים, אבל אתה יכול לברר. בדיקת רקע לפני גיוס עובד, אתה לא יודע מה הניסיון שלו, אבל אתה יכול לבדוק. לימוד מקצוע חדש, אתה לא יודע כיצד לעשות משהו, אבל אתה יכול ללמוד.

מהי אי-וודאות אפיסטמית? זו אי-וודאות שנובעת ממגבלות הידע שלנו, לא מאקראיות במציאות. המידע קיים; פשוט אין לנו גישה אליו, עדיין.

השאלה הקריטית: מתי כדאי להשקיע בהשגת מידע נוסף ומתי לא?

כדאי להשקיע כאשר:

• המידע יכול לשנות את ההחלטה באופן משמעותי

• עלות המידע נמוכה ביחס להשפעה הפוטנציאלית

• יש זמן לאסוף מידע לפני שצריך להחליט

לא כדאי להשקיע כאשר:

• המידע לא ישנה את ההחלטה

• עלות המידע גבוהה מדי

• הזמן אוזל והחלטה דרושה עכשיו

כלים למינימום אי-וודאות אפיסטמית: מחקר, ייעוץ, ניתוח נתונים, התנסות מצומצמת (pilot).

האיזון בין מידע לפעולה הוא אמנות. יותר מידי מידע = שיתוק ניתוח. מעט מידי מידע = החלטה עיוורת. איפה הנקודה המתוקה? זה תלוי בהקשר.​

יעניין אותך לקרוא:    23 רגשות קשים להגדרה שכולנו מכירים

כשלא יודעים שלא יודעים - אי-וודאות אונטולוגית (Ontological)

זהו הסוג הכי עמוק והכי מטריד של אי-וודאות: "לא יודעים שלא יודעים". זו אי-וודאות אונטולוגית, מצב של בורות מוחלטת על היבט רלוונטי של המציאות.

זהו המצב הקרוב ביותר לחתול של שרדינגר. לא רק שאנחנו לא יודעים מה המצב, אנחנו לא יודעים אפילו מה השאלות הנכונות.

דוגמאות דרמטיות מההיסטוריה:

מגפת קורונה (2020): בינואר 2020, רוב העולם לא ידע שתוך חודשיים החיים ישתנו לחלוטין. זו לא הייתה אי-וודאות אפיסטמית (מידע חסר), זו הייתה אי-וודאות אונטולוגית (לא ידענו מה לא ידענו).

האינטרנט (1985): ב-1985, רוב האנשים לא ידעו שתוך עשור תהיה רשת עולמית שתשנה הכל. הם לא יכלו לחזות משהו שלא ידעו שאפשרי.

בינה מלאכותית (2025): היום אנחנו עומדים בפני AI, ואנחנו לא יודעים מה אנחנו לא יודעים על ההשלכות שלה.

כלים להתמודדות עם אי-וודאות אונטולוגית:

• גמישות: בנה מערכות שיכולות להסתגל לבלתי צפוי. אל תתכנן לתרחיש אחד, תתכנן ליכולת להגיב לכל תרחיש.
• עמידות: חזק את היכולת לספוג זעזועים. יש לך מרווח פעולה? יש לך עתודות? יש לך חוסן?
• חשיבה תרחישית: תאר לעצמך עתידות שונים לגמרי, גם אלה שנראים לא סבירים. לא כדי לחזות, אלא כדי להכין את המוח לאפשרות של שינוי רדיקלי.

הכרה בתעלומה: בסופו של דבר, אי-וודאות אונטולוגית היא תעלומה. לא חידה שאפשר לפתור, תעלומה שצריך לחיות איתה. זו לא תבוסה; זו צניעות.

מדריך להתמודדות עם החתולים של החיים

אז איך באמת מתמודדים עם כל ה"חתולים של שרדינגר" שבחיים? הנה תהליך מעשי שלב-אחר-שלב, שניתן ליישום בכל מצב, בעבודה, בקריירה, במשפחה, בקהילה או בכל תחום אחר.

שלב 1: זיהוי - האם אתה בתוך הקופסה?

איך לזהות שאתה במצב "קופסה סגורה"?

סימנים מזהים:

• אתה ממתין לתשובה או לתוצאה שיכולה לשנות את המצב

• אתה חווה תחושה של "תלוי באוויר"

• המחשבות שלך מתנדנדות בין תרחישים שונים

• אתה מרגיש מתח או חוסר שקט פנימי

שאלות זיהוי לשאול את עצמך:

• על מה אני ממתין?

• מה התוצאות האפשריות?

• האם המצב באמת "לא מוכרע", או שאני פשוט לא יודע מה כבר הוכרע?

דוגמה משולבת: נניח ששלחת הצעה לפרויקט גדול ומחכה לתשובה. אתה ממתין (סימן 1), מרגיש תלוי באוויר (סימן 2), חושב פעם שזה יצליח ופעם שזה ייכשל (סימן 3), ומרגיש מתח (סימן 4). זיהוי מוצלח: אתה חתול בתוך קופסה סגורה.

שלב 2: הבנת סוג האי-וודאות

עכשיו שזיהית שאתה במצב אי-וודאות, עליך להבין איזה סוג:

אלאטורית (Aleatory): התוצאה תלויה במזל/אקראיות שאי-אפשר להשפיע עליה.

• דוגמה: ההצעה שלך מתחרה עם 10 הצעות אחרות, והלקוח בוחר באקראי.

אפיסטמית (Epistemic): חסר לך מידע שאפשר להשיג.

• דוגמה: אתה לא יודע בדיוק מה הלקוח מחפש, אבל אתה יכול לברר.

אונטולוגית (Ontological): אין לך מושג מה אפילו רלוונטי.

• דוגמה: הלקוח עצמו עדיין לא החליט מה הוא רוצה.

שאלות לזיהוי:

• האם מידע נוסף יכול לשנות את ההסתברות? (אם כן → אפיסטמית)

• האם התוצאה תלויה בגורמים שאתה לא יכול להשפיע עליהם? (אם כן → אלאטורית)

• האם אפילו לא ברור מה השאלות הנכונות? (אם כן → אונטולוגית)

בדוגמה שלנו: אם אתה יכול לשוחח עם הלקוח ולהבין טוב יותר מה הוא מחפש, זו אי-וודאות אפיסטמית. אם הבחירה תלויה בתקציב שישתחרר רק בעוד חודש, זו אי-וודאות אלאטורית. אם הלקוח עצמו לא יודע אם בכלל הוא צריך את השירות, זו אי-וודאות אונטולוגית.

שלב 3: הערכה איפה הכוח שלך?

עכשיו מיין את המצב לשלושה תחומים:

תחום השליטה המלאה: מה אתה יכול לשלוט בו לחלוטין?

• בדוגמה: איכות ההצעה, זמן המענה, המקצועיות שלך.

תחום ההשפעה: מה אתה יכול להשפיע עליו, אך לא לשלוט?

• בדוגמה: הרושם שאתה עושה בשיחה, היכולת להבהיר נקודות, הקשר עם הלקוח.

תחום ללא שליטה: מה שלא בידיים שלך בכלל?

• בדוגמה: תקציב הלקוח, המצב הכלכלי, ההצעות של המתחרים.

שאלות הערכה:

• מה אני יכול לשנות ישירות?

• על מה אני יכול להשפיע באופן עקיף?

• מה לא תלוי בי בכלל?

הכלל הזהב: השקע את האנרגיה שלך רק בתחומי השליטה וההשפעה. אל תבזבז אנרגיה על מה שלא בשליטתך.

בדוגמה שלנו: במקום לדאוג אם הלקוח יבחר בך (לא בשליטה), התמקד בלשפר את ההצעה (בשליטה) ולבנות קשר טוב יותר (בהשפעה).

שלב 4: החלטה תוך הכרה במגבלות

עכשיו הגיע הזמן להחליט מה לעשות – תוך הכרה מלאה באי-הוודאות.

עקרונות להחלטה:

א. קבע את זמן ה"פתיחה": מתי הקופסה תיפתח? קבע מועד ברור.

• בדוגמה: "אם לא אקבל תשובה עד יום חמישי, אשלח תזכורת."

ב. תכנן לכל התרחישים העיקריים: מה תעשה אם התשובה חיובית? מה אם שלילית?

• בדוגמה: "אם אקבל את הפרויקט, אצטרך לדחות פרויקט קטן אחר. אם לא אקבל, אחפש הזדמנות חלופית."

ג. פעל על מה שבשליטתך עכשיו: אל תחכה בפסיביות.

• בדוגמה: "בזמן ההמתנה, אכין את התשתית להתחלת הפרויקט ובמקביל אחפש הזדמנויות נוספות."

ד. הכר במגבלות הידע: אל תעמיד פנים שאתה יודע יותר ממה שאתה יודע.

• בדוגמה: "אני לא יודע אם אזכה, אבל אני יודע שההצעה שלי איכותית והמחיר הוגן."

שאלות להחלטה:

• מה המידע החשוב ביותר שחסר לי?

• האם אני יכול להשיג אותו? (אם כן → אפיסטמית)

• מה הפעולה הטובה ביותר שאני יכול לעשות עכשיו?

• מה התרחיש הגרוע ביותר, ואיך אתמודד איתו?

שלב 5: קבלה וגמישות לתוצאות לא ודאיות

השלב האחרון הוא הקשה ביותר: לחיות עם אי-הוודאות עד שהקופסה נפתחת.

עקרונות קבלה:

א. הפרד בין חרדה לפעולה: חרדה היא תחושה; פעולה היא בחירה. אתה יכול להרגיש חרדה אבל לא לתת לה לשלוט.

ב. תרגל "להיות עם" אי-הוודאות: במקום להילחם בתחושה, הכר בה. "אני מרגיש לא בטוח. וזה בסדר".

ג. התמקד בתהליך, לא רק בתוצאה: שאל את עצמך: "האם עשיתי את הטוב ביותר שיכולתי עם המידע שהיה לי?". אם כן – זה מה שבשליטתך.

ד. בנה גמישות: היה מוכן לשנות כיוון כשהקופסה תיפתח. התוצאה לא תמיד תהיה מה שציפית – והיכולת להסתגל היא המפתח.

בדוגמה המלאה שלנו:

1. זיהוי: "אני ממתין לתשובה על הצעה לפרויקט, קופסה סגורה."

2. הבנת סוג: "הלקוח עדיין בוחן הצעות, אי-וודאות אפיסטמית."

3. הערכת שליטה: "אני יכול להשפיע על הרושם שלי בשיחות המשך, אבל לא על התקציב הסופי."

4. פעולה מודעת: "אשלח הבהרה קצרה עד רביעי. במקביל אמשיך לפתח הזדמנויות אחרות. אם לא אקבל תשובה עד חמישי – אמשיך הלאה."

5. קבלה וגמישות: "אני עשיתי את המיטב. התוצאה לא רק בידיים שלי. אני מוכן לכל תוצאה."

יעניין אותך לקרוא:    6 תרגולים יומיים לשקט נפשי

טיפים לשימוש יומיומי

בניתוח מצבים: שאל תמיד, "איזה סוג אי-וודאות זה?" לפני שמחליטים איך להתמודד.

בעסקים: בנה מערכות עם מרווח טעות. גוון. תכנן לגמישות.

בקריירה: התמקד במיומנויות מעבר (transferable skills) שיעזרו בכל תרחיש.

בקהילה ובפוליטיקה: הכר שאנשים אחרים רואים מציאות אחרת, לא בהכרח שקר, אלא פרספקטיבה שונה.

בחינוך והוראה: לַמד את התלמידים לחיות עם אי-וודאות, לא רק לחפש תשובות נכונות. החיים מלאים בשאלות פתוחות.

בהתפתחות אישית: הכרה בחוסר ידע היא נקודת ההתחלה של צמיחה. "אני לא יודע" זו לא חולשה, זו הזמנה ללמוד.

החיים בתוך הקופסה

החתול של שרדינגר מלמד אותנו שאי-וודאות אינה חריג או תקלה במערכת, זו המערכת עצמה. אנחנו חיים בתוך קופסאות רבות שטרם נפתחו, ממתינים לתשובות שיכולות לשנות הכל.

אבל יש כוח עצום בהכרה הזו. כשאנחנו מפסיקים להתנגד לאי-הוודאות ומתחילים לעבוד איתה, אנחנו משתחררים. אנחנו לומדים לזהות את סוגי האי-וודאות השונים, להבין מה בשליטתנו ומה לא, ולקבל החלטות מודעות למרות המגבלות.

המסר המרכזי: אתה לא צריך לדעת הכל כדי לפעול בחוכמה. אתה רק צריך לדעת מה אתה יודע ומה אתה לא יודע, ולפעול בהתאם.

הקופסאות של החיים ממשיכות להיפתח ולהיסגר, שוב ושוב. כל יום מביא חתולים חדשים של שרדינגר – החלטות תלויות, תשובות ממתינות, עתידות לא ודאיים. אבל עכשיו, אחרי שעברנו את המסע הזה ביחד, יש לך מפה. יש לך כלים. יש לך הבנה.

החתול הוא אתה. הקופסה היא החיים. והצפייה, הרגעים שבהם אתה בוחר לפתוח את העיניים, להסתכל פנימה, ולקבל את המציאות כפי שהיא.

וזו, בסופו של דבר, החוכמה האמיתית: לחיות בתוך אי-הוודאות עם עיניים פקוחות, לב פתוח, ורוח גמישה. לא למרות החתול של שרדינגר, אלא בזכותו.

לא לפספס! הרשמו לקבל פרקים חדשים

לאימייל: לחצו כאן

 

לאוסף הפתגמים על מנהיגות וניהול לחצו כאן

לתוכן העניינים לחצו כאן

לרשימת כל הפרקים לחצו כאן

 

צפו בסרטונים ב YouTube   לחצו כאן

התחברו איתי ב Linkedin לחצו כאן

 

עקבו אחריי ב Twitter לחצו כאן

 

עוד על ייעוץ עסקי וחומרים להורדה לעבודה עצמית באתר:

Stratego 360 http://www.stratego360.com/