פרנסיסקו סולנו לופז ופטריוטיזם הרסני

 

"אני מעדיף לחיות בבוץ עם כבוד מאשר בארמון ללא כבוד" - פרנסיסקו סולנו לופז

טוב להיות פטריוטים, אך בהקצנה היא עלולה להביא לאבדון. אזהרה שקל לזלזל בה. אך זה קרה בפראגוואי.

היורש והמנהיג

כמו בן מלך ירש פרנסיסקו סולנו לופז ב-1862 את פרגוואי של אביו, דיקטטורה יציבה אך מבודדת, מנותקת כמעט לחלוטין משאר העולם. אבל לופז לא הסתפק בירושה. הוא חזר מטיול באירופה, נסחף בהשראת שלטונו של נפוליאון השלישי, עם חלומות גרנדיוזיים: הוא לא רצה רק לשמר את הקיים, אלא להפוך את פרגוואי למעצמה אזורית.

הוא החל בבניית צבא שהפך עד מהרה לגדול והמאומן ביותר באמריקה הלטינית. בעיניו, כוח צבאי היה כרטיס הכניסה לליגה של הגדולים. הוא ראה את המדינה שלו, כ-"דוד מול גוליית" מבחינת גודלה הפיזי, מול שכנותיה הענקיות, ארגנטינה וברזיל, ורצה שיהיה לה צבא של ענקים שיעניק לה יתרון אסטרטגי.

התכנון הקפדני והמוכנות שבה השקיע, הולידו ביטחון עצמי מופרז שהוביל אותו לקבל החלטות הרסניות שיהפכו בסופו של דבר את החלום האימפריאלי לסיוט לאומי.

יעניין אותך לקרוא:    לואי ה-11 המלך העכביש - המדריך לטוויית הרשת להצלחה

מניצוץ למלחמה

האיום הגיע מברית פוליטית שנוצרה באורוגוואי בהובלתה של ברזיל, שאיימה לשבור את מאזן הכוחות העדין באזור. לופז, שהתמלא בתחושת שליחות ורצון להגנה על האינטרסים של ארצו, ראה בזה לא רק איום מתפתח להתערבות זרה, אלא הכרזת מלחמה מוסווית.

"אם לא נפעל עכשיו", אמר לופז למקורביו, "המחר של פרגוואי לא יהיה קיים".

לכולנו יש רגעים כאלה, רגעים של ניצוץ קטן של אי-צדק או של חשש, שעלול להפוך לשריפה. במקום לחפש פתרון דיפלומטי, לופז החליט לפעול בתוקפנות כדי להפגין עוצמה. הוא לא חשב שזו החלטה פזיזה, אלא מחושבת, במטרה ליצור "הרתעה".

הוא היה משוכנע שאם לא יקדים תרופה למכה, פרגוואי תישאר מבודדת ופגיעה. מתוך אמונה זו, הוא הורה לכוחותיו לפלוש לשטחה של ברזיל, ואז גם לארגנטינה, שלא אפשרה לו מעבר לכוחותיו.

בכך הוא קיווה להרתיע אותם מפעולה נגדו ולבסס את מעמדו מול המעצמות האזוריות הגדולות בהרבה, אך הפחות מאורגנות מבחינה צבאית.

ניצוץ קטן, שהפך ללהבות אש גדולות שהבעירו את כל האזור.

תפנית הגורל

יש רגע שבו הקלפים נחשפים, ומבינים שההימור שהושקע בו הכל היה שגוי מהיסוד.

לאחר שורה של הצלחות צבאיות ראשוניות שהעניקו ללופז ולפרגוואי תחושת ניצחון ואף שכרות כוח, הגיעה התפנית הגורלית. הברית המשולשת התארגנה בעצלתיים, איחדה כוחות והפכה למכונה צבאית ענקית שאי אפשר לעצור עם כוחות מוגבלים.

כוחות פרגוואי, למרות גבורתם, החלו לספוג תבוסות כואבות. קרב ריאצ'ואלו בנהר פרנה, למשל, בו הושמד צי הנהר הפרגוואי, סימן את תחילתו של הסוף.

זו הייתה נקודת ההתפכחות מהאשליה. לופז גילה כי מטרותיו הגדולות, עליונות צבאית והגמוניה אזורית, התנפצו אל מול המציאות הכואבת. הניצחונות הקטנים היו רק מבוא לתבוסה הגדולה. רגעים כאלה, שבהם התוכנית שלנו משתבשת באופן מוחלט, אינם נחלת העבר. לכל אחד מאיתנו יש רגעים דומים, שבהם אנו עומדים מול כישלון גדול, והבחירה היא אם להמשיך בשקר או להכיר באמת.

יעניין אותך לקרוא:    אנרגיה כמדד להתפתחות האנושית

להילחם עד הסוף

לופז היה כמו קפטן של ספינה טובעת, שהתעקש להישאר על ההגה גם כשהמכונאים וצוות הניווט כבר נטשו. הוא סירב להיכנע, לא בגלל סיכוי לניצחון, אלא מתוך עקשנות הרסנית שסירבה להכיר במציאות. כוחות הברית המשולשת כבר הגיעו לבירה אסונסיון, והצבא הפרגוואי, שהיה פעם הגדול באמריקה הלטינית, התדלדל עד כדי כך שלופז נאלץ לגייס למלחמה נערים בני 12 וזקנים.

בחיים שלנו, אנו רואים את אותה ההתנהגות מתבטאת בדרכים שונות. מנהל פרויקט שמסרב להודות שהרעיון שלו כושל, וממשיך לשפוך עליו משאבים, צוות, וכסף, רק כי הוא לא מוכן לוותר. או אדם שממשיך להיאחז בזוגיות שקרסה לפני שנים, מתוך סירוב להודות בטעות.

ההבדל בין עקשנות חיובית, שמניעה אותנו להשיג מטרות ראויות, לבין נחישות עיוורת, הוא היכולת שלנו להבחין מתי הגיע הזמן לשחרר.

לופז לא ידע לעשות זאת, ושילם את המחיר היקר ביותר לעצמו ולפראגוואי.

טרגדיה בשדה הקרב

כשהברזילאים מצאו אותו ב-1 במרץ 1870, לופז היה מוקף בכמה מאנשי צבאו הנאמנים. פצוע, מותש, אך עדיין נחוש, הוא סירב להיכנע. "אני מת עם מולדתי!", אמר על פי הדיווחים, רגע לפני שנהרג.

הסוף שלו היה בלתי נמנע וסימן את סופה של מלחמת הברית המשולשת. אך הטרגדיה האמיתית לא הייתה מותו של מנהיג, אלא מותה של אומה.

פרק טרגי בהיסטוריה, שהותיר אחריו שאלות קשות. מה שקרה בפרגוואי לא היה רק תבוסה צבאית, זו הייתה השמדה. המדינה איבדה נתח עצום מאוכלוסייתה (כ-90% מהגברים הבוגרים נהרגו), כלכלתה נחרבה והיא נאלצה לוותר על שטחים נרחבים.

המורשת של לופז נותרה שנויה במחלוקת: יש הרואים בו גיבור לאומי שנלחם בגבורה על ריבונותה של פרגוואי, בעוד אחרים רואים בו רודן עיוור שהוביל את עמו לאסון. המחיר של גאווה עיוורת היה יקר, ושיעור כואב על האופן שבו מנהיגות פגומה יכולה להוביל לאסון טוטאלי.

יעניין אותך לקרוא:    מאויבי נפש לבני ברית: שיעור מפרדריך הגדול

פולחן אישיות ומנהיגות ללא עוררין

לעתים, דווקא הצוות החזק ביותר הוא זה שמלא בספקות, בסימני שאלה, בחוסר הסכמה פנימית ובשאלות נוקבות, ולא בנאמנות עיוורת. בעולמנו המודרני, אנו רואים כיצד מנהיגות חזקה נבחנת לא רק על בסיס החלטות, אלא על פי יכולתה להקשיב לקולות אחרים.

פרנסיסקו סולנו לופז הקים שלטון דיקטטורי שהיה מושתת כולו על פולחן אישיות וסמכות מוחלטת. כתוצאה מכך, הוא מצא את עצמו מוקף ב"כן" מתמיד, ללא אף אחד שיעז לאתגר את תוכניותיו, לחשוף את הפגמים שבהן, או להציע אלטרנטיבות.

הסכנה שבגישה זו היא אוניברסלית: מנהל פרויקט שמקבל רק שבחים מהצוות שלו, עלול להוביל את החברה אל עבר כיוון שגוי שאיש לא העז להצביע עליו. עסק קטן שבעליו מתעקש על שיטה מיושנת מבלי לבחון חדשנות, נידון לכישלון. ההבדל בין מנהיגות אפקטיבית לבין סמכותנות עיוורת טמון ביכולת לייצר מרחב שבו שיח פתוח וקבלת דעות שונות אינם נתפסים כאיום, אלא כהזדמנות להתפתח. מנהיגות אמיתית היא זו המעודדת ביקורת, שכן היא יודעת כי "דילמת הדילמה", התלבטות כנה מתוך מגוון אפשרויות, תביא לפתרונות טובים יותר.

גאווה לאומית ופטריוטיזם עיוור

"אנחנו עם חזק, וכולם עוד יראו זאת." זו הייתה המנטרה שלופז שינן לעצמו, וייתכן שחלקים גדולים בעם הפרגוואי האמין בה בלהט. תחת הנהגתו, הגאווה הלאומית הפכה לפטריוטיזם קיצוני וחסר מעצורים. הם ראו את עצמם כעם נבחר, בעל עוצמה וייחודיות, מה שהוביל אותם לביטחון עצמי מופרז ולהתעלמות מוחלטת מכוחם של אויביהם. זוהי גאווה שמתנפחת עד שהיא מסתירה את האור.

במציאות של ימינו, אנו פוגשים באותה תופעה גם במישורים אחרים. הורים שחושבים שילדם הוא מושלם ואינם מסוגלים לראות את חסרונותיו, וכך מונעים ממנו צמיחה והתפתחות אמיתית. או קהילה שמשוכנעת בצדקתה המוחלטת, ומסרבת לקבל דעות אחרות או להכיר בטעויותיה. הנזק של תחושת "אנחנו צודקים תמיד" הוא נזק פנימי, שגורם לנו לנתק את עצמנו מהמציאות. גאווה חיובית בונה ומחברת, אך גאווה עיוורת מבודדת ומסוכנת, מכיוון שהיא מונעת מאיתנו לראות את חולשותינו ולפעול לתיקונן.

יעניין אותך לקרוא:    פרדוקס הכיבוש - פרנסיס פוקויאמה

אשליית העוצמה הצבאית

לופז היה כמו שחקן כדורסל ענק, אך ללא תוכנית משחק אמיתית. הוא התמקד ביתרון היחיד שהיה לו, גודל הצבא, והתעלם מכל השאר. הוא האמין כי כוח צבאי עצום יספיק כדי להכניע את אויביו, אך למעשה נלחם מול כוחות שעל אף שהיו קטנים יותר בתחילת הדרך, היו בעלי עוצמה כלכלית ותעשייתית עדיפה בהרבה. זו הייתה אשליית העוצמה, האמונה שחוזקה אחת תפצה על כל חולשה אחרת.

בעולם העסקים, אנו מכירים את הטעות הזו. יזם עם מוצר גאוני עלול להיכשל כי לא היו לו את המשאבים לשיווק או תפעול. מנהל שמתמקד רק בייצור ללא הבנת השוק, עלול למצוא את עצמו עם מוצר מצוין שאיש אינו מעוניין בו. המציאות היא שגם העוצמה הצבאית הגדולה ביותר לא יכולה לנצח ללא אסטרטגיה מקיפה. מלחמת הברית המשולשת מוכיחה כי רוח קרב ונחישות אינן יכולות להתגבר על נחיתות אסטרטגית, כשלופז לא הצליח לראות את התמונה הכוללת: עוצמה צבאית נמדדת ביכולת התמיכה בה לאורך זמן.

התעלמות מהמציאות

"אני לא נכנע. אני ממשיך להילחם". לופז היה משוכנע שאם רק ימשיך להילחם, המציאות תתכופף בפניו. גם כשכוחותיו הושמדו, גם כשהעם סבל חרפת רעב ודילול אדיר של האוכלוסייה הגברית לדורות קדימה, הוא סירב להכיר בעובדה שהפסיד. הוא היה שבוי באשליית ניצחון מוחלט, אשליה שהייתה נחוצה לו כדי להצדיק את המעשים שלו. זוהי ההתעלמות העיקשת מהמציאות, ההיאחזות בפנטזיה משיחית שאומרת שהכול יסתדר אם רק נתמיד מספיק.

מצב כזה אינו זר להיסטוריה האנושית. אפשר לראות אותו בפעולתן של תנועות משיחיות כמו מאמיני שבתאי צבי, שסירבו להתפכח גם לאחר שהמשיח כביכול התאסלם, או מרידות ברומאים בהובלת הקנאים, שסירבו להכיר בעליונות הצבאית של רומא.

אנו רואים את אותו הדפוס גם בקנה מידה קטן יותר: אדם שמסרב להכיר בכך שאהבתו אבדה, וממשיך לנסות להחיות משהו שאינו קיים. זוהי התעלמות שמקורה בפחד: הפחד לוותר על החלום, על הישן, ולעבור למציאות חדשה. האמת היא שרק כשאנחנו מכירים בכישלון, אנחנו יכולים להתחיל לבנות מחדש.

יעניין אותך לקרוא:    ג'ון גלאב ותבנית ההשתנות של אימפריות

הגעת אומה לחורבן

מלחמת הברית המשולשת הותירה את פרגוואי שבורה ומרוסקת. התמונה הסופית הייתה כמעט בלתי נתפסת: אומה שכלכלתה נחרבה, אוכלוסייתה קטנה באופן דרמטי, ושטחיה סופחו על ידי שכנותיה.

המלחמה הייתה קטלנית באופן קיצוני עבור פרגוואי. לפי הערכות, אוכלוסיית הגברים במדינה ירדה באופן דרמטי וטוענים כי כ-90% מהם נהרגו. פרגוואי הושמדה מבחינת תשתיות ויכולת כלכלית ואיבדה שטחים נרחבים לטובת ארגנטינה וברזיל.

ההחלטות הלא-מושכלות של מנהיג יחיד הובילו למחיר אנושי בלתי נתפס, שצלק את האומה לדורות קדימה. השאלה אינה רק מה קרה, אלא למה זה קרה?

הסיפור של לופז ושל פרגוואי הוא תמרור אזהרה בוער בהווה. הוא מראה לנו מה עלול לקרות כשביטחון עצמי מופרז פוגש חוסר יכולת לקבל ביקורת, כשגאווה מנופחת מסתירה את המציאות, וכשפטריוטיזם הופך לכלי להרס עצמי.

זה מזכיר לנו את חשיבות לקיחת האחריות, לא רק למעשינו, אלא גם להשלכות שלהם. בין אם אנו מנהלים פרויקט, מגדלים משפחה או מנהיגים בקהילה, יש לנו אחריות להקשיב, לבחון, ולהיות גמישים.

האסון של פרגוואי הוא הוכחה כואבת לכך שהדרך לחורבן רצופה בכוונה טובה, בתחושת שליחות, ובנחישות עיוורת.

מדריך מעשי ל"פטריוטיזם בריא וביקורתי"

ההיסטוריה העגומה של פרנסיסקו סולנו לופז מראה לנו כיצד נחישות עיוורת, גאווה מנופחת והתעלמות מהמציאות עלולות להוביל לאסון, בין אם מדובר במדינות, בעסקים או בחיינו האישיים. הנה ארבעה מודלים עקרוניים שנוכל לאמץ מהסיפור הזה, כדי לפתח גישה של "פטריוטיזם" בריא ובונה, כלפי עצמנו, עסקנו, משפחתנו וקהילתנו.

מודל 1: המנהיג ששומע

כמו שלופז התעלם מכל קול ביקורתי, כך גם אנו נוטים לפעמים להתעלם ממי שמאתגר אותנו. פטריוטיזם בריא מתחיל בהבנה שמנהיגות אמיתית היא גם מנהיגות ששומעת. היא מחפשת בכוונה תחילה קולות שונים, מברכת על ביקורת בונה ורואה בה הזדמנות לשיפור, לא איום.

• בחיים האישיים: במקום להתייחס לביקורת על התנהגותנו כעל מתקפה, ננסה להבין מה עומד מאחוריה וללמוד ממנה.

• בעבודה: נקים צוותים שמעודדים חילוקי דעות ודיונים פתוחים, ולא כאלו שרק רוצים לרצות את המנהל.

מודל 2: פטריוטיזם של שאלה

גאווה בריאה אינה "אנחנו הכי טובים בעולם" אלא "אנחנו יכולים להיות טובים יותר". במקום לשכנע את עצמנו שאנחנו צודקים תמיד, עלינו לפתח "פטריוטיזם של השאלה". הגישה הזו מעודדת בחינה מתמדת, ספקנות בריאה וחתירה לשיפור.

• בעבודה: במקום להתהדר בהישגים קודמים, נשאל: "מהי הדרך הטובה ביותר להשתפר עכשיו?"

• בקהילה: במקום להתמקד במה שהופך אותנו ל"שונים", נתמקד במשותף ובמה שמחבר אותנו, ואיך נוכל להתפתח יחד.

מודל 3: כוח של הגמישות

לופז נכשל כי הוא לא היה מוכן לשנות כיוון, גם כאשר הדרך הובילה לתהום. הכוח של הגמישות הוא היכולת להודות בטעות ולהתאים את עצמנו למציאות משתנה. פטריוטיזם בריא מבין שכניעה היא לא תמיד ביטוי של חולשה, אלא לפעמים ביטוי של חוכמה.

• בחיים האישיים: כשזוגיות נכשלת, חשוב להכיר בכך במקום לנסות להחיות בכוח משהו שאבד.

• בעבודה: כשפרויקט אינו מניב פירות, יש לדעת מתי לנטוש אותו ולהשקיע את האנרגיה בפרויקט חדש.

מודל 4: אחריות כערך עליון

ההחלטות של לופז הותירו אחריהן הרס בלתי יתואר. פטריוטיזם בריא מבין שמעשיו של אדם משפיעים על כל הסובבים אותו. אחריות כערך עליון היא התפיסה שאנחנו חייבים להשתמש בכוחנו (כוח אישי, כסף, מעמד או השפעה) בצורה זהירה, בהבנה שכל צעד יכול להשפיע באופן דרמטי על אחרים.

• בחיים האישיים: נהיה מודעים לכך שהמילים שלנו והחלטותינו משפיעות על משפחתנו וחברינו.

• בקהילה: נבין שכל בחירה פוליטית או חברתית משפיעה לא רק עלינו, אלא על כלל הציבור.

ההיסטוריה של לופז אינה סיפור עגום על העבר, אלא קריאה לפעולה מעשית ובונה בהווה. במקום לאמץ גאווה עיוורת או עקשנות הרסנית, עלינו ללמוד לשאול, להקשיב, להיות גמישים ולקבל אחריות. רק כך נוכל לבנות חברה וחיים שמשגשגים ולא קורסים תחת כובד הפטריוטיזם הקיצוני וההרסני.

יעניין אותך לקרוא:    גיאוגרפיה, אקלים וטכנולוגיה מעצבים תרבויות

לא לפספס! הרשמו לקבל פרקים חדשים

לאימייל: לחצו כאן

 

לאוסף הפתגמים על מנהיגות וניהול לחצו כאן

לתוכן העניינים לחצו כאן

לרשימת כל הפרקים לחצו כאן

 

צפו בסרטונים ב YouTube   לחצו כאן

התחברו איתי ב Linkedin לחצו כאן

 

עקבו אחריי ב Twitter לחצו כאן

 

עוד על ייעוץ עסקי וחומרים להורדה לעבודה עצמית באתר:

Stratego 360 http://www.stratego360.com/