מרווה קולינס ללמד את הבעייתיים

 "האמת לא צריכה להתחנף. היא לא צריכה להתנצל. היא פשוט קיימת" - מרווה קולינס

כשמורים נתקלים במי שלא רוצה או לא מצליח ללמוד, התסכול של שני הצדדים הוא רב ולרוב מתפתחת דחייה וכישלון. מרווה קולינס לימדה בהצלחה דווקא אותם.

העולם של מרווה קולינס

שיקגו, שנות ה-60 וה-70. מערכת החינוך הציבורית הייתה רחוקה מלהיות מגדלור של תקווה. במקום זאת, היא תפקדה לעיתים קרובות כמכונה של ייאוש. כיתות לימוד צפופות עד להתפקע, תקציבים מדולדלים ורעש בלתי פוסק, שיצרו סביבה בלתי אפשרית ללמידה.

אך הבעיה האמיתית לא הייתה רק מחסור במשאבים, היא הייתה מחסור באמונה ביכולת לעשות שינוי.

רווחה בממסד תפיסה פסימית ולפיה הרקע הסוציו-אקונומי של הילד הוא הגורם המכריע לתוצאותיו בלימודים. ילדים מקהילות מוחלשות סומנו מראש כ"בעייתיים" או "בלתי ניתנים ללימוד". במקום להושיט יד ולבנות גשרים לעתיד טוב יותר, המערכת עסקה ב"כיבוי שריפות" יומיומי, התמקדות בטיפול בבעיות משמעת ובהדרגה מוותרת על רבים עוד לפני שהם קיבלו סיכוי אמיתי להצליח.

אווירה זו של ציפיות נמוכות יצרה מעגל קסמים של חוסר הצלחה, מעגל שמרווה קולינס סירבה לקבל.

יעניין אותך לקרוא:    קונוס החוויה, או איך אנחנו זוכרים?

מילדות למחנכת מובילה

עוד לפני שהייתה מורה פורצת דרך, מרווה קולינס הייתה ילדה שגדלה בבית שבו "אהבה ומשמעת לא היו ניגודים, אלא יסודות משלימים". הוריה, מחנכים בעצמם, הקנו לה אהבה עמוקה לספרים ולשפה, והאמינו בכוחה של אחריות אישית. ערכים אלו היוו את הבסיס האיתן לפילוסופיה החינוכית שלה בעתיד.

כשהחלה ללמד בבתי הספר הציבוריים של שיקגו, התנגש העולם הערכי שלה עם המציאות שפגשה. היא ראתה איך הציפיות הנמוכות "מכרסמות" באמונם של ילדים בעצמם. תסכולה לא הפך לייאוש, הוא הפך לכוח מניע. קולינס הבינה שהיא לא יכולה לעמוד מהצד ולצפות במערכת נכשלת. ב-1975, במקום להרים ידיים, היא קיבלה החלטה: "אם אני רוצה לשנות את העולם, אני חייבת להתחיל בכיתה שלי". היא ויתרה על משרתה הממשלתית והשקיעה את כל מרצה, אמונתה וחסכונותיה בהקמת בית הספר שלה. זו הייתה נקודת המפנה, הרגע שבו הפכה ממורה מתוסכלת לחלוצה חינוכית.

תלמידים "בלתי ניתנים ללימוד"

מבחוץ, הם נראו כקבוצה של ילדים שכל מערכת ויתרה עליהם. הם היו אלה שהפריעו בשיעורים, השתתקו לחלוטין כשנשאלו שאלה, או פשוט העדיפו להיעדר. אחד מהם היה טימי, ילד בן 9 שסומן כ"בעל הפרעות קשב" כבר בכיתה ב'. הוא בקושי ידע לקרוא, והדבר היחיד שהצליח להשיג ממוריו היה מבט מתוסכל של ייאוש.

אולם, מרווה קולינס ראתה בהם משהו אחר לחלוטין. היא הבינה שהתיוג "בעייתי" אינו תכונת אופי, אלא תוצר של נסיבות. היא ראתה ילדים שפשוט איבדו אמון, במורים שלהם, במערכת, וחשוב מכל, בעצמם. הם לא היו "בלתי ניתנים ללימוד"; הם היו "אבודים ותלושים" שרק חיפשו מישהו שיאמין בהם מספיק כדי לעזור להם למצוא את הדרך בחזרה. קולינס שינתה את הכלל: הבעיה אינה הילד, אלא התפיסה של המבוגרים כלפיו.

יעניין אותך לקרוא:    הטקסונומיה של בלום - מודל רמות החשיבה ללמידה

הבעיה והאתגר שזיהתה קולינס

מרווה קולינס ראתה במו עיניה את הבעיה האמיתית, והיא לא הייתה טמונה במגבלותיהם של הילדים. היא הבינה שהיאבקות עם התלמידים והתמקדות במה שחסר להם, רק מעמיקה את הפער. הבעיה המרכזית הייתה דווקא חוסר אמונה של המערכת בהם. קולינס זיהתה עיקרון אנושי בסיסי: בני אדם, בכל גיל, נוטים להתאים את עצמם לציפיות מהם. אם הציפיות נמוכות, הם יתנו מעצמם מעט. אם הציפיות גבוהות, הם יתעלו מעל עצמם.

היא החליטה לשנות את הפוקוס באופן קיצוני: במקום לשאול "מה לא בסדר בך?", היא החלה לשאול "מה לא בסדר בגישה שלי אליך?". אתגר חייה היה להוכיח כי אמונה היא הזרז הראשון לשינוי, ושעם הגישה הנכונה והציפיות הנכונות, אין גבול ליכולת האנושית.

הקמת "Westside Preparatory School"

בשנת 1975, מרווה קולינס לקחה הלוואה של 500 דולר מהחסכונות הפנסיוניים שלה. עם הסכום הצנוע הזה, במקום לדבר על שינוי, היא יצרה אותו. היא הפכה את דירתה הקטנה בשיקגו לבית ספר, "Westside Preparatory School", והזמינה אליה שבעה תלמידים, כולם סומנו על ידי המערכת כ"חסרי תקווה".

בצעד של אומץ עילאי, היא הוכיחה שמעבר מתיאוריה למעשה הוא המפתח למהפכה. היא לא חיכתה לתקציבים ממשלתיים או לאישורים מיוחדים. היא פשוט התחילה, מתוך אמונה בלתי מעורערת בכוחם של הילדים ובכוחה של השיטה שלה. הקמתו של בית הספר הקטן והצנוע הזה הייתה הוכחה חיה לכך ששינוי גדול, אמיתי ובעל משמעות, לא מתחיל בהצהרות גדולות, אלא בצעד אחד קטן, ממוקד וחסר פשרות.

יעניין אותך לקרוא:    בעיית ה-2 סיגמה של בנג'מין בלום והיכולת להאיץ לימוד והכשרה

שיטת ההוראה הייחודית של קולינס

שיטתה של מרווה קולינס לא הייתה אוסף של טריקים או "פטנט" חינוכי חולף. זו הייתה פילוסופיה שלמה, שורשית, ששילבה באופן יוצא דופן בין שני קצוות שנתפסים כמנוגדים: משמעת חסרת פשרות עם אהבה בלתי מותנית. היא האמינה שלא ניתן להפריד בין השניים; הקשיחות נועדה להעצים, והאהבה נועדה לתת את הביטחון הדרוש כדי לצמוח.

השיטה שלה, שהתפתחה בתוך ארבעה קירות דירתה הצנועה, הפכה למגדלור חינוכי עבור עולם שלם. היא התבססה על מספר עקרונות ברורים, שפעלו יחד כדי ליצור סביבה שתחייב את התלמידים למצוינות. כעת, נצלול לעומק העקרונות האלו, שהפכו את ה"בלתי אפשרי" למציאות: ציפיות גבוהות, חשיבות הסקרנות, משמעת עצמית, תוכנית לימודים מאתגרת, השיטה הסוקרטית ובראש ובראשונה – אהבה.

ציפיות גבוהות ובלתי מתפשרות

העיקרון הראשון והחשוב ביותר של קולינס היה "התייחס לאנשים לא כפי שהם, אלא כפי שהם יכולים להיות". היא סירבה לקבל את התפיסה הרווחת לפיה תלמיד מסוים לא מסוגל. תחת ידה, ילדים שסומנו כ"בעייתיים" נדרשו לקרוא את שייקספיר ולהכיר את עבודותיהם של פילוסופים קלאסיים. בעוד שמורים אחרים אמרו שזה "לא ריאלי", קולינס ראתה בכך את הצעד הראשון להחזרת האמונה העצמית שלהם. היא לא ביקשה מהם להיות גאונים; היא דרשה מהם להתנהג כאילו הם מסוגלים, והיכולת הגיעה בעקבות זאת.

עיקרון זה רלוונטי בכל תחום. אם אנו רוצים להצמיח צוות מנצח, איננו יכולים להתייחס לחבריו כאל עובדים פשוטים. עלינו להתייחס אליהם כאל שותפים, מנהיגים ומומחים. ציפיות גבוהות, כפי שהוכיחה קולינס, אינן עול; הן מתנה, הצהרת אמון עמוקה ביכולת האנושית לצמוח ולפרוח מעבר לכל דמיון.

יעניין אותך לקרוא:    5 צעדים להבנת משהו חדש

סקרנות בלתי פוסקת

מרווה קולינס הבינה כי למידה אמיתית אינה עניין של שינון, אלא של תשוקה בוערת להבין. בבית הספר שלה, היא לא רק העבירה ידע, אלא טיפחה סביבה שבה שאלות היו יקרות מפז. היא עודדה את תלמידיה לשאול "למה?", "איך?" ו"מה אם?", ובכך הפכה אותם מצופים פסיביים למגלי עולם אקטיביים. במקום לתת להם תשובות מוכנות, היא לימדה אותם לחפש אותן בעצמם.

סקרנות היא הדלק של הצמיחה האנושית. בחיינו המודרניים, כשאנו מוצפים במידע זמין ומהיר, קל לוותר על ההרגל של חקירה מעמיקה. אך כפי שהראתה קולינס, השאיפה ללמוד ולהבין עמוק יותר היא מה שמבדיל בין קורא פסיבי למוביל אמיתי. היא המפתח לפיתוח אישי, מקצועי ואינטלקטואלי מתמיד.

משמעת עצמית ואחריות אישית

העיקרון המכונן הנוסף בשיטתה של קולינס היה ההבנה שאין קיצורי דרך. היא סירבה לקבל תירוצים והסבירה לתלמידיה שמשמעת עצמית אינה עונש, אלא המפתח לחופש אמיתי. זכור, רבים מתלמידיה הגיעו עם הרגלים של היעדרות, הפרעות וחוסר התמדה, אך קולינס לא ויתרה להם. היא לימדה אותם שההצלחה שלהם אינה תלויה במזל או במורה, אלא במאמץ שלהם בלבד.

אחת מתלמידותיה של קולינס, שהתקשתה בקריאה, נהגה להתלונן שוב ושוב על הקושי. במקום לרחם עליה, קולינס הניחה על שולחנה ספר חדש ואמרה לה: "התירוצים שלך הם לא חסם, הן פשוט שיעור שעדיין לא למדת". היא התמידה והחזיקה את התלמידה אחראית על התקדמותה, עד שלבסוף הקריאה השתפרה פלאים. באמצעות תרגול יום-יומי, סדר, והתמדה קבועה, קולינס לימדה אותם שהיכולת לשלוט בעצמך היא הכוח הגדול ביותר. היא הוכיחה שקבלת אחריות אישית היא הפעולה הראשונה של מנהיגות, ובכך הפכה ילדים מתוסכלים לאדוני גורלם.

יעניין אותך לקרוא:    7 הסמוראים של חשיבה טובה

תוכנית לימודים קלאסית ומאתגרת

בעידן שבו חיפשו פתרונות קלים, מרווה קולינס סירבה ללכת בתלם. היא האמינה שהבסיס לחשיבה ביקורתית, ולחיים עשירים באופן כללי, טמון בהיכרות עם יסודות התרבות האנושית. במקום לתת לתלמידיה הקלות, היא הציבה בפניהם אתגרים אינטלקטואליים: שיעורים בספרות קלאסית, שירה ופילוסופיה. תלמידים שסומנו כ"לא מסוגלים" למדו על הומרוס, קראו את שייקספיר ודנו בטולסטוי. המטרה לא הייתה שינון עובדות, אלא הקניית שפה עשירה ופיתוח כלים לחשיבה עמוקה.

כשאנו מוצפים במידע שטחי, השיעור הזה רלוונטי יותר מתמיד. הצלחה אמיתית לא נובעת מחיפוש אחר "טריקים" או קיצורי דרך, אלא מהשקעה ביסודות. כדי להיות מומחה בתחום מסוים, יש להכיר את העקרונות הבסיסיים ביותר שלו. כפי שהוכיחה קולינס, תוכן עשיר מפתח מוח עשיר, ורק דרך אתגר אינטלקטואלי מתמיד, אדם יכול לממש את מלוא הפוטנציאל שלו.

השיטה הסוקרטית

מרווה קולינס ראתה את עצמה לא כמרצה, אלא כמנחה. היא לא עמדה מול הכיתה והעבירה ידע באופן חד-כיווני, אלא ניהלה דיאלוגים מורכבים שכללו שאילת שאלות בלתי פוסקת. בשיטה זו, שמקורה בפילוסוף היווני סוקרטס, המורה מעודד את התלמיד למצוא את התשובות בעצמו.

"למה אתה חושב כך?", שאלה קולינס את תלמיד שסיפק תשובה שטחית. "מה היית עושה לו היית הדמות בספר? מהן ההשלכות של הפעולות שלך?". באמצעות שאלות מכוונות, היא אילצה את תלמידיה לחשוב באופן ביקורתי, להטיל ספק ולהעמיק את הבנתם. גישה זו בנתה אצלם לא רק ידע, אלא גם ביטחון עצמי ביכולתם לנתח מידע מורכב ולהסיק מסקנות. במקום לצפות שידע "יוכנס" לראשם, היא הראתה להם שקיים בו כבר הכוח לחשוב באופן עצמאי. יכולת זו היא אחת המיומנויות הקריטיות ביותר להצלחה בכל תחום בחיים, מהווה אבן יסוד בחשיבה של מנהיגים ומובילי דרך.

יעניין אותך לקרוא:    עקומת הלמידה – הכוח של שינוי אקספוננציאלי

אהבה ועידוד

מעל כל הכללים, השיעורים והמשמעת, ניצב העיקרון המכריע ביותר של מרווה קולינס: אהבה בלתי מותנית. היא האמינה כי משמעת ללא אהבה היא דיכוי, וכי רק כאשר אדם מרגיש נאהב ובטוח, הוא יכול להעז לטעות ולצמוח. היא יצרה בכיתתה סביבה חמה, שבה כל תלמיד ידע שהוא רצוי ומוערך. היא שיבחה אותם על כל צעד קטן של התקדמות, עודדה אותם כשהתקשו והייתה שם עבורם בכל רגע.

קולינס הבינה שאין דרך קצרה לבניית אמון. היא נתנה לתלמידיה את ההרגשה שהיא תישאר לצידם בכל מצב, וכך העניקה להם את הביטחון הדרוש כדי להתמודד עם אתגרים שנראו להם בלתי אפשריים. הבסיס לכל הצלחה הוא קשר אנושי של אמון, וקולינס הוכיחה שהדרך להצמיח אנשים חזקים עוברת תמיד דרך הלב.

הצלחה והכרה

ההוכחה לכך ששיטתה של קולינס עובדת הגיעה מתוצאות בשטח, והן היו מטאוריות. תלמידים שסומנו על ידי המערכת כ"בלתי ניתנים ללימוד", הפכו לתלמידים מצטיינים שהצליחו להתקבל לאוניברסיטאות יוקרתיות, בהן הרווארד, סטנפורד וייל. סיפורי ההצלחה שלהם תפסו כותרות ברחבי אמריקה והפכו את מרווה קולינס לסמל של תקווה ומהפכה חינוכית.

התקשורת הלאומית נהרה לבית הספר שלה, ואף הופק סרט טלוויזיה מצליח, "The Marva Collins Story", בכיכובם של מורגן פרימן וסיסלי טייסון. הצעות עבודה יוקרתיות נחתו על שולחנה, כולל הצעה לשמש כשרת החינוך של ארה"ב, אך קולינס סירבה לכולן. היא הבינה שמנהיג אמיתי משרת את מטרתו, ולא את תהילתו. היא העדיפה להישאר בבית הספר שלה, בכיתה, כדי להמשיך ולגעת באופן ישיר בחיי התלמידים. מורשתה הבלתי רגילה היא עדות לכך שגם מול מערכת מיושנת, האמונה ביכולת האדם יכולה לגרום לשינוי של ממש.

יעניין אותך לקרוא:    7 החטאים של מדריכים ומחנכים

המדריך המעשי ל"מחנכים ומדריכים קולינסאיים"

שיטתה של מרווה קולינס אינה שמורה למורים בלבד. אנו כולנו "מחנכים" ומדריכים בחיינו – בין אם אנו מנהלים פרויקט, מגדלים ילדים, מנחים קבוצה או פשוט מנסים לצמוח בעצמנו. הנה מדריך מעשי, המבוסס על עקרונותיה, ליישום בכל תחום בחיים:

1. "זהה את הבעייתי" שבתוכך וסביבך:
הצעד הראשון הוא להכיר באומץ בחולשות ובחסמים הקיימים בך ובילדים, בצוות או באנשים שאתה מנחה. אל תראה בהם כעובדה קיימת או כמגבלה בלתי ניתנת לשינוי, אלא כנקודת התחלה. זכור שאמונה היא תמיד הצעד הראשון, והיא אינה דורשת הצדקה.

2. להגדיר "ציפיות בלתי ריאליות" ולהאמין בהן:
בכל פרויקט, מערכת יחסים או מטרה, אל תסתפק ב"מספיק טוב". הגדר מטרות שאפתניות, שאחרים עשויים לחשוב שהן בלתי אפשריות. כשאתה משדר ציפיות גבוהות, לא כמילים ריקות, אלא כגישה אמיתית, אתה מעניק לסובבים אותך (או לעצמך) את האפשרות לצמוח.

3. להתחייב ליסודות:
במקום לחפש פתרונות מהירים או "טריקים", השקע בלמידת עקרונות ויסודות עמוקים בכל תחום. הצלחה מתמשכת היא תוצר של בניית בסיס חזק, ולא של פתרונות שטחיים. קח על עצמך את המאמץ הדרוש להתמחות ביסודות, וההישגים יבואו בעקבות זאת.

4. להפוך מ"מפקד" ל"חוקר":
במקום לתת הוראות, פנה לשאלות. כאשר אתה ניצב בפני אתגר או מחלוקת, שאל: "מה אתה חושב שצריך לעשות?", "מהן ההשלכות האפשריות?" ו"איך היית רוצה שהתוצאה תיראה?". גישה זו מעצימה, בונה אחריות אישית ומעודדת חשיבה עצמאית.

5. להוביל עם חמלה ואהבה:
בסופו של דבר, הקשר האנושי הוא הבסיס. כל העקרונות לעיל יכשלו ללא יסוד של אהבה ואמון. תן לאנשים להרגיש רצויים, בטוחים ומוערכים. כאשר אתה מוביל עם חמלה, אתה בונה את הביטחון הדרוש כדי שאנשים יסכימו לקחת על עצמם אתגרים חדשים, להתמודד עם כישלונות, ולצמוח מעבר לכל דמיון.

מרווה קולינס לימדה אותנו שמה שהיא עשתה בשיקגו אינו שיטה חינוכית, אלא פילוסופיה לחיים. בואו ניקח על עצמנו את התפקיד כ"מחנכים" בחיינו שלנו, ונמשיך לשאת את לפיד האמונה, המשמעת והאהבה שהיא הותירה לנו.

לא לפספס! הרשמו לקבל פרקים חדשים

לאימייל: לחצו כאן

 

לאוסף הפתגמים על מנהיגות וניהול לחצו כאן

לתוכן העניינים לחצו כאן

לרשימת כל הפרקים לחצו כאן

 

צפו בסרטונים ב YouTube   לחצו כאן

התחברו איתי ב Linkedin לחצו כאן

 

עקבו אחריי ב Twitter לחצו כאן

 

עוד על ייעוץ עסקי וחומרים להורדה לעבודה עצמית באתר:

Stratego 360 http://www.stratego360.com/