שיר: אדם בתוך עצמו הוא גר
"אנו רואים את הדברים לא כפי שהם, אלא כפי שאנו" - אנאיס נין
אנשים אחרים לעיתים מרגיזים, אבל כנראה שמה שהם אומרים הוא קודם כל על עצמם לעצמם, ומה שאנחנו שומעים זה מה שאנחנו רוצים להגיד לעצמנו.
הפרדוקס של "אדם בתוך עצמו"
השיר של שלום חנוך עם השורה המטלטלת: "אדם גם לעצמו הוא זר".
שורש העניין, שאם אנחנו זרים לעצמנו, אנחנו חייבים להשתמש באנשים אחרים כדי "להכיר" את חלקי הנפש שלנו. ההשלכה היא ניסיון לא מודע של הנפש לעשות סדר בבלגן הפנימי על ידי הקרנתו החוצה.
למשל, כשאנחנו כועסים על מישהו שהוא "יהיר", ייתכן שזו הפגישה הראשונה שלנו עם היהירות של עצמנו, שאותה אנחנו לא מרשים לעצמנו לפגוש בבית (בתוך עצמנו).
יעניין אותך לקרוא: מדריך מעשי לאורח חיים בריא
השיר:אדם בתוך עצמו
מילים ולחן: שלום חנוך
אדם בתוך עצמו הוא גר
בתוך עצמו הוא גר.
לפעמים עצוב או מר הוא,
לפעמים הוא שר,
לפעמים פותח דלת
לקבל מכר
אבל
אבל לרוב,
אדם בתוך עצמו נסגר.
אדם בתוך עצמו הוא גר
בתוך עצמו הוא גר.
או באיזו עיר סוערת
או באיזה כפר
לפעמים סופה עוברת
וביתו נשבר
אבל
אבל לרוב,
אדם גם לעצמו הוא זר.
ואת, ואת
כמה טוב שבאת,
בלעדייך ריק הבית
והלילה קר.
אז אני שומר עלייך
כמה שאפשר,
ועם כל זאת, האם
אמצא אותך מחר?
אדם קרוב אצל עצמו
אדם בתוך עצמו הוא גר.
ריכוז עצמי בתקשורת
למשל בשיחת חולין או שרשור תגובות ברשת חברתית. אדם אחד אומר משהו, ואחר עונה לו בלהט, כאילו הוא מתווכח עם עצמו. הוא בטוח בצדקתו, הוא מעביר ביקורת נוקבת, אבל משהו בתגובתו נדמה כלא קשור לנושא המקורי, אלא יותר לעולם הפנימי שלו. האם יצא לכם פעם להרגיש שאתם מנהלים שיח עם מישהו, אבל הוא למעשה מנהל שיח עם עצמו דרככם?
התחושה האינטואיטיבית הזו היא הרבה יותר מסתם רושם חולף.
כל תקשורת, בין אם היא ביקורתית או מביעה עמדה, היא במידה רבה דיבור על העצמי לעצמי. אנחנו משתמשים בעולם החיצוני כבמה כדי להביע, לעבד ולגבש את מי שאנחנו.
התופעה הזו מואצת עד קיצוניות. ברשתות החברתיות, אנחנו מציגים "אני מפורסם", גרסה מעוצבת ומלוטשת של עצמנו, שמטרתה לקבל אישור חיצוני. כל לייק, כל תגובה וכל שיתוף הופכים לבדיקה של הערך העצמי שלנו, והשיח הציבורי כולו הופך למראה אינסופית שמטרתה להקרין את הדימוי שברצוננו לייצר.
האם ייתכן שרבים מהוויכוחים הסוערים והביקורות המרושעות שאנו רואים, אינם אלא צל של קונפליקטים פנימיים? האם הפער בין כוונת הדובר לפרשנות המקבל אינו הסימן הבולט ביותר שהדובר בעצמו הוא במרכז הדיון, גם כשהוא לא מודע לכך? במאמר זה נצלול עמוק אל נבכי הנפש האנושית ונגלה את האמת מאחורי התופעה, כדי שנוכל ליישם אותה באופן מעשי בחיינו.
יעניין אותך לקרוא: הדרך הכפולה לחגורה השחורה: 15 שנה של התמדה, כישלונות והצלחה
השלכה פסיכולוגית ו"הפוסל במומו פוסל"
"הפוסל במומו פוסל". אמרת חכמים עתיקה, שמקורה במסכת קידושין, טומנת בחובה תובנה פסיכולוגית מהפכנית שרלוונטית היום יותר מתמיד. היא מזקקת במילים בודדות את מה שהפסיכולוגיה המודרנית מכנה השלכה פסיכולוגית. זהו מנגנון הגנה לא מודע שבו אדם מייחס לאחר רגשות, מחשבות או תכונות שהוא אינו יכול או אינו רוצה להכיר בהן בעצמו. הוא משתמש באדם שמולו כמראה, ומקרין עליו את חלקיו ה"חשוכים" כדי לא להתמודד איתם.
דמיינו אדם המעביר ביקורת קשה על חוסר נאמנות או חוסר יושר. הוא נחרד מהתכונות הללו ומוקפד עליהן. לעיתים קרובות, הביקורת הזו אינה מגיעה ממקום של טוהר מוסרי, אלא דווקא מתוך מאבק פנימי. הוא אולי חושש שהוא עצמו לא מספיק ישר, או שהוא מודע לחוסר נאמנות שביצע בעבר. על מנת לשמור על תחושת הערך העצמי, הוא יוצא למסע ציד מוסרי, ומגנה את "החטא" שמעורר בו אי-נוחות עמוקה. הביקורת המופנית כלפי האחר היא למעשה הגנה על האגו, שמאפשרת לו להתעלם מהאמת הלא נעימה אודות עצמו.
כאשר אנחנו חווים כעס או סלידה עזים כלפי התנהגות של אדם אחר, כדאי לנו לעצור לרגע ולשאול: האם הלהט הזה נובע באמת מהתנהגותו, או שאולי הוא מעיד על הצללים הפנימיים שלי? התובנה המרכזית כאן היא שרוב הביקורת, במיוחד זו המוסרית והנוקבת, היא בבסיסה שיח של המבקר עם עצמו. היא מחזיקה בתוכה רמז, ואם נהיה אמיצים מספיק כדי לחשוף אותה, נוכל ללמוד על עצמנו יותר מכפי שיכולנו לדמיין. ההתבוננות על הביקורת כראי של העצמי היא הצעד הראשון לשחרור.
האמנות של התבטאות אותנטית
אם ביקורת המבוססת על השלכה היא הצל, הרי שהתבטאות אותנטית היא האור. בניגוד ל"אני המפורסם" שאנו מציגים כדי לזכות באישור, התבטאות אותנטית נובעת ממקום של אמת פנימית. לא מדובר רק בלהגיד מה שחושבים, אלא בלהיות עקבי עם מי שאתם, גם כשהדבר לא נוח.
חשבו על דמות היסטורית שמעוררת בכם השראה. ייתכן שזהו הוגה דעות שקרא למהפכה תרבותית, מנהיג שהוביל תנועה חברתית או יזם שהקים מיזם ששינה את העולם. לעיתים קרובות, הכוח שלהם לא נבע מכוח פיזי או מכסף, אלא מכנות עמוקה. הם לא דיברו אל הקהל, אלא מתוך עצמם, מתוך מערכת הערכים והאמונה הפנימית שלהם. הדיבור שלהם לא היה הצגה, אלא שיקוף של מי שהם באמת, וזו הסיבה שהוא הדהד והניע מיליוני אנשים לפעולה.
התבטאות אותנטית היא ההפך המוחלט מה"נראות" החיצונית של הרשתות החברתיות. היא אינה מחפשת לייקים או אישורים חיצוניים, אלא מהדהדת עם אלו שפועמים באותו קצב. היא יוצרת חיבור עמוק, מכיוון שהיא מציגה את האדם במלואו, עם החוזקות והחולשות שלו. כשאנחנו מתבטאים באופן אותנטי, אנחנו לא רק משפיעים על האחר, אלא בעיקר מחזקים את הקשר שלנו עם עצמנו. אנחנו מבררים את עמדותינו, מחדדים את אמונותינו ומאשרים את קיומנו. זוהי דרך עוצמתית ליצור השפעה מתמשכת, לבנות קשרים עמוקים המבוססים על אמון, ולהיות מנהיגים לא רק עבור אחרים, אלא גם עבור עצמנו.
יעניין אותך לקרוא: מי אתם באמת? 3 שאלות לגילוי עצמך
הקרב הפנימי בין הגנה לצמיחה
אם נחשוב על הנפש שלנו כממלכה, האגו הוא ללא ספק שומר הראש שלה. תפקידו הוא להגן עלינו מפני כאב, פגיעה וכל דבר שמאיים על תחושת הערך העצמי שלנו. האגו בונה חומות גבוהות סביבנו, מקיף אותנו בתעלות מים ומבצרים אותנו מפני האחרים. אך כמו כל שומר ראש, הוא עלול להיות קנאי יתר על המידה ולפעול גם כנגד האינטרסים שלנו.
ההגנה הקיצונית הזו היא שמפעילה את מנגנון ההשלכה. כאשר האגו מרגיש מאוים, בין אם מפחד מכישלון, חוסר שליטה, או חוסר שלמות, הוא ממהר להפנות את האצבע החוצה. כך נולד המנגנון של האשמת אחרים, יצירת "שעיר לעזאזל" והתקפות זעם על התנהגות או מוסר. הכל נועד לשמור על המבצר של האגו מפני זעזועים.
התובנה המכריעה היא שהאיום הגדול ביותר על הצמיחה שלנו אינו מגיע מהעולם החיצוני, אלא מתוך המבצר שלנו עצמנו. הדיבור הפנימי המאשים, הביקורת הקשה שאיננו מוכנים לשמוע, והצורך להיות צודקים בכל מחיר, כל אלה הם פעולות הגנה שהאגו מפעיל. הם אולי מגנים עלינו בטווח הקצר, אך בטווח הארוך הם מונעים מאיתנו להתבטא באופן אותנטי ומובילים לבדידות.
הצעד הראשון לשינוי אינו להרוס את המבצר, אלא להאיר את הפינות החשוכות שבו. המודעות לתהליכים האלה היא המפתח. רק כשנבין שהגנת האגו פועלת כדי למנוע מאיתנו צמיחה, נוכל להפסיק להאשים את האחר ולהתחיל להתבונן פנימה. זהו הקרב הפנימי שלנו, ללמוד לסמוך על עצמנו גם כשאיננו מושלמים, ולפרק לאט לאט את החומות כדי לאפשר לאור לחדור פנימה.
דוגמאות של אישים ואירועים היסטוריים
נלסון מנדלה: השחרור מהקרנה של שנאה
מנדלה ישב 27 שנים בכלא של משטר האפרטהייד. כשהשתחרר, העולם ציפה שהוא יקרין החוצה את הכעס והנקמה שחווה. במקום זאת, הוא בחר בהתבטאות אותנטית של פיוס. הוא הבין שהסוהרים שלו הם "אנשים בתוך עצמם", כלואים בתוך פחד ושנאה שהם השלכה של המערכת. בנאומו הוא לא תקף את האדם, אלא את השיטה. הוא סירב להפוך למראה של השנאה שלהם ובכך אילץ אומה שלמה להביט במראה של עצמה ולבחור בשינוי.
סנאטור ג'וזף מקארתי: "ציד המכשפות" כהשלכה לאומית
בשנות ה-50 בארה"ב, מקארתי הוביל מסע רדיפה אגרסיבי נגד קומוניסטים. פסיכולוגים והיסטוריונים רואים בכך דוגמה קלאסית להשלכה קולקטיבית. הפחד הפנימי של האמריקאים מאיבוד שליטה ומשינויים חברתיים הושלך על "האויב האדום". מקארתי השתמש בביקורת נוקבת ובמניפולציות כדי להאכיל את האגו הלאומי, עד שהתקשורת והציבור התחילו לשאול את שאלת ה"שנייה לפני": "האם אנחנו רודפים אויב, או שאנחנו בורחים מהצל של עצמנו?"
אברהם לינקולן: ניהול ביקורת דרך "מכתבים שלא נשלחו"
לינקולן היה ידוע ביכולת שלו לא להישאב לוויכוחים רעילים. כשהיה כועס על גנרל שלא מילא פקודה, הוא היה כותב לו מכתב נוזף ובוטה – ואז מניח אותו במגירה ולא שולח אותו. זהו היישום המושלם של "פער הזמן". הוא הבין שהכעס שלו הוא שיח שלו עם עצמו ועם הציפיות שלו, וששליחת המכתב רק תגרום לצד השני להיסגר בתוך המבצר שלו. הוא חיכה שהרגש יירגע כדי שיוכל להתבטא באופן ענייני ואותנטי.
יעניין אותך לקרוא: 4 הפקטורים של ההצלחה שלך
דוגמאות מסרטים
"מלחמת הכוכבים: האימפריה מכה שנית" – המערה בדגובה
אחת הסצנות המפורסמות ביותר בקולנוע ממחישה את המושג "השלכה". לוק סקייווקר נכנס למערה אפלה ומתמודד מול דארת' ויידר. הוא עורף את ראשו של ויידר, רק כדי לגלות שמאחורי המסכה נמצאים הפנים שלו עצמו.
"מועדון קרב" (Fight Club) – האגו כשומר ראש שהשתלט
הגיבור (המספר) יוצר את דמותו של טיילר דרדן, כל מה שהוא רוצה להיות ולא מעז (חזק, חופשי, כאריזמטי). לאורך כל הסרט הוא מנהל שיח, ויכוח ואפילו קרב פיזי עם טיילר, מבלי להבין שהוא מתווכח עם עצמו.
"מלך האריות" – המראה של רפיקי
סימבה בורח מהעבר שלו (מהאשמה על מות אביו). הוא חי ב"הגנה" (האקונה מטטה) שמונעת ממנו לצמוח. הקוף רפיקי לוקח אותו לאגם ואומר לו להביט במים. סימבה רואה את השתקפותו ואומר "זה לא אבא שלי, זה רק אני". רפיקי עונה לו: "תסתכל מקרוב... הוא חי בתוכך".
מדריך לצאת מעצמך
העולם משמש לנו כמראה, והאגו מגן עלינו באמצעות השלכה עכשיו הגיע הזמן לפעולה. התובנות שרכשנו הן כלים שנועדו לשנות את האופן שבו אנו פועלים בעולם. המטרה אינה "לנצח" בוויכוח, אלא להפוך כל אינטראקציה, בין אם היא של ביטוי עצמי או של קבלת ביקורת, להזדמנות לצמיחה פנימית.
נציע שתי מערכות כלים פשוטות, שכל אחת מהן מחזקת את השנייה. הן ישמשו אותנו בניהול יחסים, בעבודה, בחינוך ובעיקר, בחיים עצמם.
חלק א': אמנות ההתבטאות האותנטית
כדי שהדיבור שלנו יפסיק להיות פעולה של הגנה ויעבור להיות פעולה של יצירה, עלינו לתרגל מודעות לפני שאנחנו פותחים את הפה או מפרסמים פוסט.
"שנייה לפני" - עצירה ובדיקת מניעים.
הטיפ החשוב ביותר הוא לעצור לרגע ולשאול: "למה אני עומד/ת לומר את זה?" האם המטרה היא לקדם רעיון, להעביר ידע, לבטא אמונה? או שמא המניע הוא אחר: להשיג תשומת לב, להאשים, להוכיח שאני צודק/ת, או לקבל אישור חיצוני? רק כאשר המניע שלנו כנה, גם התוצאה תהיה כנה. פעם אחת של מחשבה מודעת יכולה למנוע שעות של ויכוחים מיותרים."הצהרות 'אני'": דיבור מהחוויה האישית.
התבטאות אותנטית מתחילה בבעלות על הרגשות והמחשבות שלנו. במקום לומר "את/ה תמיד עושה את זה", נסו לומר: "אני מרגיש/ה ש..." או "אני מפרש/ת את המצב כ..." גישה זו מורידה את מגן האשמה ופותחת את הצד השני לשיח. היא מעבירה את הדיון מ"מי צודק" ל"בואו נבין מה קורה כאן"."דיבור על ערכים": ביטוי עמדה מתוך עוגן פנימי.
כשאנחנו רואים משהו שמכעיס אותנו, במקום לתקוף את האדם או המצב, נסו לחבר את הרגש לערך הבסיסי שהוא פוגע בו. במקום לומר "ההתנהגות הזו מקוממת", אמרו: "אני מאמין/ה שהוגנות (או אחריות, או כבוד הדדי) היא עיקרון חשוב, ולכן המצב הזה גורם לי אי-נוחות". גישה זו מעבירה את השיח מרמה אישית לרמה עקרונית, ומאפשרת דיון רגוע ופורה יותר.
חלק ב': קבלת ביקורת והתייחסות אליה
כאשר ביקורת מגיעה אלינו, בין אם היא חיובית או שלילית, היא לעולם אינה רק על מה שעשינו. היא מנכיחה בתוכנו את הקונפליקטים הפנימיים של המבקר, את הערכים שלו ואת עולמו הרגשי. לכן, עלינו ללמוד כיצד להתייחס אליה כאל הזדמנות, ולא כאיום.
"פער הזמן": יצירת מרחב תגובה.
הדחף הראשוני שלנו הוא להגיב מייד, להגן על עצמנו ולהדוף את המתקפה. זהו רגע קריטי שבו האגו מפעיל את הגנתו. במקום זאת, תרגלו ליצור "פער זמן". אמרו משהו כמו "אני צריך/ה רגע לעכל את מה שאמרת", או "תודה, אני אחשוב על זה". העיכוב הקצר הזה מאפשר לנו להרגיע את המערכת הרגשית ולעבור למצב של חשיבה."זיהוי הגרעין": חיפוש אחר האמת.
גם הביקורת הקשה והפוגענית ביותר יכולה להכיל גרעין של אמת. במקום להתמקד בנימה, בטון הדיבור או בפגיעה, נסו לזהות את המסר המסתתר מאחור. האם יש משהו בביקורת שאולי נכון, גם אם הוא נאמר בצורה לא נעימה? שאלו את עצמכם: "מה אני יכול/ה ללמוד מזה?" זוהי פעולה של אומץ, המאפשרת לנו לצמוח גם ממקורות עוינים לכאורה."הפרדה": נתק את המסר מהשליח.
הביקורת אינה אישית, אלא מהדהדת את עולמו של המבקר. ייתכן שהוא פועל מתוך פחד, חוסר ביטחון או תסכול. הביקורת שלו היא למעשה השלכה של ה"צל" שלו על ה"מראה" שלכם. זכרו להפריד בין התוכן של הביקורת לבין הרגש שהיא מעוררת בכם. זה מאפשר לנו להתייחס למסר באופן אובייקטיבי, מבלי לתת לפגיעה הרגשית לנהל את המצב.
לצאת מעצמנו
אדם בתוך עצמו הוא גר, והעולם הוא מראה. כאשר אנו מתבטאים, אנחנו מדברים על עצמנו. כאשר אנו מקבלים ביקורת ולא נלחמים בה, אנחנו פוגשים את האחר שבתוך עצמו. הבנת המנגנונים האלה היא מצפן תודעה מעשי.
באמצעות תרגול קשוב של התבטאות וקבלת ביקורת, אנחנו הופכים את הדיבור הפנימי שלנו, ממאבק אין-סופי, למסע של גילוי, מודעות וצמיחה מתמדת. בכוחנו להפוך את האגו ממגן שחוסם אותנו, לשותף שמאפשר לנו לפרוח.
יעניין אותך לקרוא: חמישה "חוקים של החיים" שכולם חייבים להכיר
לא לפספס! הרשמו לקבל פרקים חדשים
לאימייל: לחצו כאן
לאוסף הפתגמים על מנהיגות וניהול לחצו כאן
לתוכן העניינים לחצו כאן
לרשימת כל הפרקים לחצו כאן
צפו בסרטונים ב YouTube לחצו כאן
התחברו איתי ב Linkedin לחצו כאן
עקבו אחריי ב Twitter לחצו כאן
עוד על ייעוץ עסקי וחומרים להורדה לעבודה עצמית
באתר:
Stratego 360 http://www.stratego360.com/