רשומות

שיר: בלה צ'או - והתנגדות לדיכוי

תמונה
״יש לקרוא תיגר על התוקפן, להתייצב למאבק עד שהאחרון יעמוד למשפט העם״ -  שבועת בוכנוואלד השיר האיטלקי "בלה צ'או" סמל של התנגדות לפשיזם ומאבק על חירות וזכויות אדם. שורשיו במחאת פועלות שדות האורז בצפון איטליה בסוף המאה ה-19 שמחו נגד דיכוי כלכלי וחברתי. הערה:  "שבועת בוכנוואלד" הייתה התחייבות משותפת של שורדי מחנה הריכוז בוכנוואלד, זמן קצר לאחר שחרור המחנה על ידי כוחות ארה"ב באפריל 1945.  ב-19 באפריל 1945, בטקס זיכרון לחבריהם שמתו במחנה, נשבעו הניצולים אמונים לשני עקרונות מרכזיים:  השמדת הנאציזם משורשיו בניית עולם חדש של שלום וחירות השבועה נאמרה במקור ברוסית, פולנית, גרמנית, צרפתית, צ'כית ואנגלית, והפכה לסמל למחויבותם של הניצולים להילחם למען עולם טוב יותר ולמנוע הישנות של זוועות כאלה. במאה ה-20 אימצו את השיר בלה צ'או הפרטיזנים האיטלקים במאבקם הנועז במלחמת העולם השנייה כנגד המשטר הפשיסטי וגרמניה הנאצית, והוא הפך להמנון עולמי לצדק וחופש. ננתח את השיר, ונלמד על התנגדות מעשית ודינמית לדרכי דיכוי ופשיזם בכל תחומי החיים. נעמיק בהבנת המסרים האנושיים והרעיוני...

מרווה קולינס ללמד את הבעייתיים

תמונה
 "האמת לא צריכה להתחנף. היא לא צריכה להתנצל. היא פשוט קיימת" - מרווה קולינס כשמורים נתקלים במי שלא רוצה או לא מצליח ללמוד, התסכול של שני הצדדים הוא רב ולרוב מתפתחת דחייה וכישלון. מרווה קולינס לימדה בהצלחה דווקא אותם. העולם של מרווה קולינס שיקגו, שנות ה-60 וה-70. מערכת החינוך הציבורית הייתה רחוקה מלהיות מגדלור של תקווה. במקום זאת, היא תפקדה לעיתים קרובות כמכונה של ייאוש. כיתות לימוד צפופות עד להתפקע, תקציבים מדולדלים ורעש בלתי פוסק, שיצרו סביבה בלתי אפשרית ללמידה. אך הבעיה האמיתית לא הייתה רק מחסור במשאבים, היא הייתה מחסור באמונה ביכולת לעשות שינוי. רווחה בממסד תפיסה פסימית ולפיה הרקע הסוציו-אקונומי של הילד הוא הגורם המכריע לתוצאותיו בלימודים. ילדים מקהילות מוחלשות סומנו מראש כ"בעייתיים" או "בלתי ניתנים ללימוד". במקום להושיט יד ולבנות גשרים לעתיד טוב יותר, המערכת עסקה ב"כיבוי שריפות" יומיומי, התמקדות בטיפול בבעיות משמעת ובהדרגה מוותרת על רבים עוד לפני שהם קיבלו סיכוי אמיתי להצליח. אווירה זו של ציפיות נמוכות יצרה מעגל קסמים של חוסר הצלחה, מעגל שמר...

בעיית ציד הצבאים של ז'אן ז'אק רוסו

תמונה
"מי שחושב עצמו אדונם של אחרים, הוא למעשה עבד גדול יותר מהם" - ז'אן-ז'אק רוסו לגרום לאנשים להתמיד בפעולה למען מטרות משותפות בלי לחשוב שהאינטרס האישי שלהם במקום אחר היא מיומנות של מנהיגות טובה. רוח של שותפות מוקדם בבוקר קר יצא ערפל דק מפיות קבוצת ציידים. הולכים ביער השקט, והם מבטיחים זה לזה לעמוד זה לצד זה ולפעול במשותף עד שהמטרה המשותפת תושג. אך האם יחזיקו מעמד בשותפות כשפיתוי אישי יחלוף מולם? המשל שסיפר לפני מאות שנים הפילוסוף השוויצרי ז'אן-ז'אק רוסו, מעלה שאלה שמתעוררת בכל יום ובכל מקום בחיינו. איך אפשר לסמוך על אחרים? איך מעודדים שיתוף פעולה? ואיך מתגברים על הדחף הטבעי לדאוג רק לעצמנו? הדילמה פשוטה בתיאורה אך מורכבת ביישום: רווח משותף דורש סיכון אישי בזמן ומשאבים וגם בזה שתנוצל ע"י אחרים, ותמיד קיים הפיתוי להסתפק בפתרון קטן ובטוח עבור עצמך במקום להמר על הצלחה גדולה ומשותפת. זו אולי הבעיה המרכזית של החיים החברתיים כיום, והיא חוזרת ומתגלה בכל מקום שבו בני אדם מנסים לפעול יחד. יעניין אותך לקרוא:     8 סוגי אינטליגנציה שיכולים להביא להצלחה רוסו מהפכן בח...